להרים את הראש

ראש השנה מגיע השנה כשאנחנו נושאים בתוכנו שנה שאינה דומה לשנים שקדמו לה. שנה של כאב, דאגה, מלחמה, אובדן וחוסר ודאות, אך גם של התגייסות, ערבות הדדית, אמונה ויכולת אנושית מופלאה להמשיך לקום בכל בוקר ולבנות מחדש.

אולי משום כך אחת התמונות המרגשות של התקופה האחרונה היא רבבות הצעירים הנוהרים לכותל לאמירת סליחות. רבים מהם אינם שייכים בהכרח לעולם הדתי. הם באים בבגדי לבן, עם חברים, עם גיטרה או עם תפילה בלב. גם בקרב חיילים ובני נוער ניכרת התקרבות מחודשת לסמלים יהודיים. אולי זו תולדה של טראומת 7 באוקטובר, ואולי זהו חיפוש עמוק יותר אחר שורש, משמעות ושייכות.

דווקא בראש השנה ראוי לשאול: מה אנחנו מחפשים?

ברשתות חברתיות שמציעות לנו אינספור עצות כיצד להיות מאושרים, מצליחים, יפים, חזקים וצודקים, נדמה שחסר לנו לפעמים דבר פשוט יותר – היכולת להקשיב. הרשתות החברתיות מלאות בסרטוני העצמה שהמסר שלהם הוא: אתה בסדר, אתה צודק, אין כמוך. מול אינספור תובנות שמאיצות בך להתרחק מ"סביבה רעילה", כמעט שאין מי ששואל אותנו: אולי לפעמים אני הוא זה שפוגע? אולי גם אני צריך להשתנות?

יש סיפור נפלא על חסיד שפנה אל הרבי מלובביץ' וכתב: "אני מדוכא. אני בודד. אני קם כל בוקר בעצב ובחרדה. אני מרגיש שאין משמעות לחיים. אני מנסה להתפלל והמלים בורחות. אני שומר מצוות אבל לא מוצא סיפוק רוחני. אני הולך לבית הכנסת ומרגיש בודד. אני זקוק לעזרתך".

הרבי לא כתב לו אפילו מילה. הוא רק הקיף בעט מילה אחת בכל משפט.

המילה הייתה "אני".

אין בכך כדי לומר שהאדם אינו חשוב. להפך. ראש השנה הוא הזמנה להתבוננות פנימית. אבל ההתבוננות אינה אמורה להסתיים בעצמנו. היא צריכה להוביל אותנו החוצה – אל הזולת.

הרב יונתן זקס כתב: "אנחנו מתעניינים בבריאה הא-לוהית, אבל א-לוהים מצידו מתעניין בבריאה שלנו, בעולם שאנו יוצרים".

זו אולי אחת השאלות החשובות ביותר לשנה החדשה: איזה עולם אנחנו יוצרים?

לא רק איזו ממשלה תהיה כאן, לא רק כמה נרוויח, לא רק לאן ניסע ומה נקנה. אלא איזה בית אנחנו יוצרים לילדינו, כיצד אנחנו מדברים עם בן או בת הזוג, האם אנחנו יודעים לבקש סליחה, האם אנחנו מסוגלים להקשיב למי שחושב אחרת מאיתנו, והאם אנחנו מוכנים לראות גם את מי שאינו חלק מהמעגל הקרוב שלנו.

ואולי זהו גם סוד הגיוון בעם ישראל. הרב קוק לימד כי השונות והגוונים בעם הם תנאי הכרחי לגילוי השכינה, בתנאי שכל גוון מכיר בהיותו חלק השלם הכללי. לא כולנו צריכים לחשוב אותו דבר. אבל כולנו צריכים לזכור שאנחנו חלק מאותו שלם.

יש משל המיוחס לרבי חיים הלברשטם, האדמו"ר הראשון מצאנז, על אדם שאבד ביער. לאחר ימים של חיפושים ראה אדם זר והתעודד: "עכשיו אנצל, כי הוא ודאי יודע את הדרך החוצה". אלא שהאיש אמר לו שגם הוא אבוד. "אבל דבר אחד אני יכול לומר לך: אל תלך בדרך שבה אני הלכתי כי גם היא ללא מוצא. עכשיו בוא נחפש דרך חדשה ביחד."

אולי זו בדיוק המשמעות של ראש השנה.

לא להעמיד פנים שאנחנו יודעים את כל התשובות. לא להיאחז בעקשנות בדרך שהתברר שאינה מובילה אותנו למקום טוב יותר. אלא להודות שלפעמים גם אנחנו טעינו, להרים את הראש, להקשיב, ולחפש יחד דרך חדשה.

ראש השנה הוא הרגע שלנו להסתכל למעלה.

להרים את הראש מעל המרוץ, מעל הכעס, מעל הפחד, מעל הוויכוח האינסופי על מי צודק. להיזכר שיש לנו אפשרות לבחור כיצד להגיב, כיצד לדבר, כיצד לחנך, כיצד לאהוב וכיצד לתקן.

כי בסופו של דבר, כשאנחנו מאזינים להספדים על אנשים שהלכו מאיתנו, אנחנו כמעט אף פעם לא שומעים על הבגדים שלבשו, על המכונית שבה נסעו או על החופשות שאליהן יצאו. אנחנו שומעים על טוב לבם, על המילים שאמרו, על העזרה שהעניקו, על הדרך שבה גרמו לאחרים להרגיש.

אולי זה החשבון הנכון לערב ראש השנה:

לא רק מה השגתי השנה, אלא מה הוספתי לעולם.

לא רק מה עשו לי, אלא מה אני עשיתי לאחרים.

לא רק ממה אני רוצה להיפרד, אלא איזה אדם אני רוצה להיות.

שתהיה לנו שנה שבה נדע להקשיב יותר, לשפוט פחות, לזכור יותר, לפחד פחות – ובעיקר, שנה שבה גם ברגעים שבהם נדמה לנו שאנחנו אבודים ביער, נזכור להרים את הראש ולחפש יחד דרך חדשה.

שנה טובה, של משמעות, תקווה, בריאות, שלום ובשורות טובות.