איזקסון מירון ח. (סופר ומשורר)בריאתו של האדם בראש השנה מחברת ומרכיבה גורמים יסודיים בתפיסתנו האמונית. אומנם האדם נוצר לאחר שפרטי בריאה רבים הקדימו אותו, אבל הופעתו בעולם אינה מנותקת "מהתמונה" הכוללת של הבריאה. הוא אינו תוספת חיצונית לטבע, למרות היותו נזר הבריאה המגיע בשלב הכמעט אחרון. הוא מצוי ונמנה עִם כל הפרטים והיצורים האחרים אבל הוא גם חריג מהם לגמרי בדרגתו הרוחנית ואף קרוב הרבה יותר ליום השבת של הבריאה מאשר לתקופת התוהו וליום הראשון. הוא כפוף בחייו לזמן שנברא, אבל יש בו גם מעין מרד בתלות בזמן בגלל הקשר המיידי שלו לשבת ובגלל הימים שכבר חלפו בבריאה בטרם הוא נוצר. השבוע "הראשון" שלו הוא אפוא חלקי אבל ההבנה שלו והמחויבות שלו היא כלפי הבריאה המלאה, שהרי "המבט" הכולל של הבורא ביום השישי כוללת גם את האדם. הוא גם זה שמיועד להתייחס ולדעת את פרטי הבריאה כולל אלה שקדמו ליצירתו, לזכור גם את אלה שלא חזה בהם, ולחקור את המכלול.
מקומו של האדם הנברא אינו פשוט. לא רק שבנו קין עומד להפוך לנע ונד (ובכך הנדודים האנושיים מקבלים מעמד כמעט קיומי), אלא שחייו בגן עדן ומחוץ לגן עדן מבטאים מיקומים שונים לגמרי בעיצוב אישיותו ועמדתו בעולם. הוא היצור המתחבא הראשון, וגם היצור המגורש הראשון. הוא זה שמשוחח עִם ריבונו של עולם, וגם זה שלהבדיל מתקשה לפתח שיחה ממשית עִם רעייתו וילדיו. הוא לכאורה יצור שלם, אבל בפועל ברור שרק בשילובו עִם האישה הוא יכול להיחשב שלם. גם המוקדם והמאוחר טבועים בחייו מלכתחילה. לא רק שכפי שאמרנו הוא הזוכר והחוקר של מאורעות שהחמיץ, אלא אירועי חייו שלוֹ מרחיבים מאוד את שלבי גיבושו. חייו ארוכים אך הפירוט בתורה לגביהם מרוכז ומצומצם. בקוראנו על אודותיו אנו מיד משליכים על דמותו את כל הידוע לנו על תולדות המין האנושי מאז בריאתו ועד לכאן. האדם הראשון הוא גם המין האנושי כולו, וגם אדם מסוים ככל אחד מעִמנו.
במובן מסוים יש דמיון בינו לבין מאוֹרוֹת השמים. הם הרי נוצרים ביום הרביעי, לאחר שכבר היה "אור" מסוים בעולם. כך גם האדם הראשון חי מהויות שקדמו לו, ומהויות שהגיעו יחד עימו, באותה אינטינסיביות. התורה כתובה "עבורו" גם כשעדיין לא היה פעיל בתורה ובמהלכים המתוארים בה. האדם הראשון אף "משוחח" באופן גלוי וישיר עִם תופעת ראש השנה. העובדה שלשנה יש "ראש" נראית לנו כטבעית, אולם ברור שאנו מגדירים את זמננו במעשינו ומוקפים על ידי הזמן במספר צורות שונות לגמרי. הזמן הוא יסוד תנועתנו בעולם, והוא גם מי שאנו מתבקשים "כל הזמן" להגדירו מחדש. אנו מונים וסופרים אירועים ועניינים רבים, שכן חלק משמעותי ממהות פרטי העולם הוא עצם ספירתם וסימונם והצבתם בזמן משלהם. אנו שבים אפוא בראש השנה לבריאת האדם הראשון גם כדי לבדוק מה ממנו נותר בנו ומה מהחלטותָיו המתוארות בתורה אמורות להוביל או להדאיג אותנו. ממש כמוהו אנו אוחזים בתודעתנו בצורה חיה וחווים אירועים שכלל לא היינו בהם, אך בכל זאת הם חלק משמעותי מהגדרתנו העצמית. אנו נמשכים לעסוק בחיינו המשפחתיים אשר קדמו להולדתנו ובוודאי קדמו ליכולת ההפנמה הבוגרת שלנו. אנו מצויים בתחושה עזה של שייכות אבל גם ביראת הנדודים והגרוש, תהא משמעותם האקטואלית, המשפחתית והלאומית אשר תהא.
אנו נעים בין נושאים דרמטיים לבין שאלות אישיות ומשפחתיות הנראות לעיתים פחות הרות גורל, אך מסתברות להיות עיקר חיינו. היחס הנזיל, העדין והחיוני בין הזמן הקונקרטי לזמן המטפורי, ובין חיינו האישיים לבין המשמעות העמוקה של היותנו בני אדם, ואף כמובן בני ישראל, הוא מה שאנו חווים בראש השנה בביקורנו השנתי אצל האדם הראשון שנהיה עִם השנים דומה לנו יותר ויותר.
