בגלל בנים תושיע אבות

אחד הרגעים הנוראים שחוויתי בשלוש השנים האחרונות, בעיצומם של ימי המלחמה הקשה בדרום ובצפון, היה בעת ביקור תנחומים. בצומת דרכים מרכזי בירושלים, ישבו בסוכת אבלים בני משפחת גולדברג, הוריו של המחנך הרב אבי גולדברג ע"ה שנפל חלל בדרום לבנון. יחד עמם ישבו  אלמנתו רחל ושמונת ילדיהם.

מאות אנשים התכנסו במקום בכל שעות היממה. באחד הערבים, הגיעו למקום האחים יונתן ואהרן רזאל. הם נתבקשו לנגן כמה ניגונים שקטים לזכרו של חברם אבי, שראשית אהבתו לרחל רעייתו נולדה על רקע ביצוע מוזיקלי משותף, הוא בקלרינט והיא בכינור.

לבקשת המשפחה, פתחו האחים רזאל בניגון חרישי של פסוקי תפילה שהיו אהובים על אבי. "שובה אלינו בהמון  רחמיך, בגלל אבות שעשו רצונך".

למשמע המילים, ומשמעותן האקטואלית המצמררת, של האב שעשה רצון בוראו ונפל חלל, לא הייתה במקום עין שלא דמעה.

מלים אלה ודומותיהן הן בנות לוויה נאמנות גם ליום הדין, ראש השנה, "יום הזיכרון" היהודי, שפרשת העוקד והנעקד, האב והבן, ניצבות במרכזו.

לפי מסורת חז"ל, מעשה העקידה אירע בראש השנה. גם קול השופר נועד לזכור ול"הזכיר", גם לנו, וגם, כביכול, ליושב במרומים, את אילו של יצחק ואת מסירות נפשם של בניו.

כידוע, ברבות הדורות זכה מעשה העקדה לעיון רב ונתלו עליו תלי תלים של פרשנויות. אכן, לעתים כוחו של הטקסט המקורי, כמות שהוא, ללא כחל ושרק, גדול מכל.

על אברהם ויצחק ההולכים להר המוריה נאמר "וילכו שניהם יחדיו". ביטוי זה מופיע פעמיים בתחילתה של פרשה: גם קודם השאלה הנוקבת עד שאול תחתיות, "הנה האש והעצים, ואיה השה לעולה?", גם לאחריה.

אך מאז ניתנה תשובתו של אביו אברהם, "א-להים יִרְאֶה לו השה לעולה, בני" נסתתם פיו של יצחק. לא במעשה העקידה, אף לא לאחריו, איננו שומעים עוד את יצחק מדבר עם אביו אברהם. ושמא לא לחינם מדגיש הכתוב לאחר מעשה העקידה הנורא, "וישב אברהם אל נעריו".

"וישב" – לשון יחיד. אברהם אכן שב מ'שָם'. יצחק, "הניצול הראשון", לא שב מעולם.

"וישב אברהם אל נעריו, ויקומו וילכו יחדו".

ה"יחדיו" – הראשון והשני, "יחדיו" של קדם עקדה – של אב ובנו היה, של אברהם ויצחק. ה"יחדיו" השלישי – "יחדיו" של בתר עקדה – לא היה עוד "יחד" של אב ובנו, אלא רק של אברהם ונעריו.

ויצחק היכן היה? ומה טעם נעלם-נאלם פיו ואיננו שומעים עוד את קולו עד לאחר פטירת אברהם?

מי שאינו מזייף, מי שאינו משקר, לא יוכל להשיב. רק לשאול. הנעקד ניצל, אך מידת האמת שבו לא תוכל להכחיש: השֶבֶר שנוצר בינו לבין העוקד לא נרפא מעולם עד תום.

כך, בכל ימות השנה, וכך בעיקר בימים הנוראים, לפניהם ולאחריהם. כך, בימים ההם, וכך, בזמן הזה.

דבריו של הבן יצחק במעשה העקדה מועטים ביותר, מילה ("הנני!") או מספר מילים. הא ותו לא. אך כל אחת מהן חובקת עולם ומלואו.

במהלך ההיסטוריה היהודית, וביתר שאת במהלך שלוש השנים האחרונות, קיבל מעשה העקידה פנים חדשות. לא רק תחינת "בגלל אבות תושיע בנים", אלא גם תפילת "בגלל בנים תושיע אבות".

גם במחוזות העצב והבכי, הכאב והזיכרון, כך למדנו, "אין בית המדרש בלא חידוש".

אלפי החללים והפצועים, חיילים ואזרחים, הותירו את החברה הישראלית פצועה כולה, מצולקת ומדממת. הייחוד שבמעשה הזיכרון מן התקופה האחרונה התבטא לא רק באנדרטאות, מצבות אבן וספרי זיכרון שהכרנו גם בעבר, אלא במאות "מדבקות" (סטיקרים) שהודבקו על גבי מכוניות, קירות ומקומות ציבוריים בכל רחבי הארץ. לרוב, נחרתו עליהן מלים בודדות, ספורות. משפט אחד שביטא את עולמו של החלל, או מלים שהיו יקרות לליבו ומהן בהן ביקש לתמצת את  חייו.

חלק ממשפטים אלה, נאספו לאחרונה אל מקום אחד, ל"מסכת בנים" מרגשת (על משקל "מסכת אבות") בידיהם האמונות של הרב שי פירון ויעקב (ג'קי) שימל. וכך נוצר לו מעין מדרש חכמים מודרני על כל מדבקה.

הדימוי ל"מסכת אבות" כפול ומכופל. ראשית, היכולת להעביר מסר נוקב, חד, חריף, מעורר השראה, במלים ספורות. יכולת מיצוי זו, של "קב ונקי", הייתה נחלת חכמים ב"מסכת אבות", ובשל כך זכו דבריה-פתגמיה (כגון: "היום קצר – והמלאכה מקרובה", "אמור מעט – ועשה הרבה") להיות מוכרים ושגורים בכל אתר ואתר, גם על פיו של מי שאינו מיושבי המדרש.

זאת ועוד: הפתגם, האמרה הקולעת, מאפשרים – דווקא בשל קיצורם – לבנות על גבם "מדרש" יצירתי שמשקף לא אחת את הדמות במלוא הדרה, "עולם מלא" של תובנות, חוכמה, בינה ודעת.

כך, למשל, המילים שנחקקו על המדבקה שנושאת את זכרו של רס"ל בֵן זוסמן, שמקורן בשירו של דן אלמגור המהדהד את חזונו של הנביא ישעיהו: "ירושלים הפקדתי שומרים, שיום יגיע ואהיה אחד מהם". כך, אמירתו של מח"ט 401, אל"מ אחסאן דקסה, שציווה את פקודיו: "אנחנו מתעקשים לשמור על צלם אנוש ולבחור בחיים בכל יום מחדש".  וכך המשפט שנחרת על המדבקה לזכר סמ"ר זמיר בורק, "תמשיכו להוסיף אור וטוב".

מתנות קטנות, שהותירו אחריהם הנופלים, מועט המחזיק את המרובה, שכל אחת אוצרת בתוכה הרבה מעבר למילותיה הקצרות.

בראש השנה הזה, כאשר נעמוד לדין, יהדהדו מילים אלה ברמה, וקולן יהא נשמע מסוף העולם ועד קצהו, בתקווה שבזכות ה"בנים" יושיע הקב"ה גם את ה"אבות", ואת עם ישראל כולו.

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.

תכלה שנה וקללותיה. תחל שנה וברכותיה.