שרון שלום (רב, ד"ר, ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)חז"ל מתארים את המפגש המרגש בין יעקב ליוסף לאחר עשרים ושתיים שנות פרידה: יוסף נופל על צוואר אביו ובוכה, ואילו יעקב, כפי שמביא רש"י, קורא קריאת שמע. קשה לחשוב על רגע מרגש יותר בתורה. אחרי שנים שבהן יעקב היה משוכנע שיוסף מת, הוא עומד סוף סוף מול בנו החי. ודווקא אז, ברגע שבו היינו מצפים לחיבוק, לנשיקה, להתפרצות של רגש אנושי, יעקב קורא קריאת שמע. מדוע? ואיך כל זה רלוונטי ליום הכיפורים?
יש המסבירים שדווקא עוצמת האהבה שהתעוררה ביעקב למראה בנו ביקשה ביטוי כלפי שמים: יעקב אינו משאיר את האהבה במישור האנושי בלבד, אלא מעלה אותה אל מקורה ומקבל עליו עול מלכות שמים. לפי הסבר אחר, "ה' אחד" היא הודאה על ההשגחה: לאחר שנים של חושך ושבר מתברר שהפרידה והמפגש, האובדן והישועה, היו חלק מהנהגה א-לוהית אחת. הסבר נוסף רואה בקריאת שמע בירור של זהותו הרוחנית של יוסף: האם לאחר שנים בלב התרבות המצרית הוא עדיין קשור לבית אביו ולאמונתו. ויש הרואים כאן שתי דרכים בעבודת ה': יעקב מעלה את העולם אל הקודש, ואילו יוסף מגלה את הקודש בתוך העולם.
באחת ההזדמנויות ששוחחתי על המדרש הזה עם דודי דניאל מנגשה ז"ל, תלמיד חכם, הוא אמר בפשטות: "זה לא יכול להיות. אבא שלא ראה את בנו עשרים ושתיים שנה פוגש אותו ולא מחבק אותו? זה לא אנושי. מישהו כאן התבלבל. במדינה שלנו אין כבוד, הכבוד נשאר באתיופיה". דבריו גרמו לי לחשוב שאולי השאלה איננה כיצד לפרש את יעקב, אלא כיצד תרבויות דתיות שונות קוראות את אותו הסיפור.
האנתרופולוגית לורה בוהאנן מאוניברסיטת אילינוי בשיקגו, כותבת שבדרכה לאפריקה היא עברה באחת האוניברסיטאות באנגליה, ושם נשאלה אם יש יצירת ספרות כלשהי של העולם המערבי שבני שבט הטיב, החיים במרכז ניגריה, יוכלו להעריכה כפי שמעריכים אותה בני העולם המערבי. לאחר לבטים היא דיברה על המחזה המלט של ויליאם שייקספיר. כאשר סיפרה לבני השבט את האירועים במחזה הם הגיבו בפרצי צחוק עזים – בעיניהם המלט היה סיפור בלתי אפשרי: גיבורו היה נסיך טיפש והתנהגותו לא הלמה את מעמדו, ולדידם סיפור כזה לא ייתכן. אחד הזקנים סיכם: "בפעם אחרת תהיי חייבת לספר לנו עוד סיפורים מארצך. אנחנו, הזקנים, נסביר לך את משמעותם האמיתית, וכשתחזרי לארצך, יראו הזקנים שלכם שלא ישבת לך סתם כך בג'ונגל, אלא ששהית במחיצת אנשים חכמים, שלימדו אותך מחוכמתם". מה שחושבים במקום אחד למשהו אוניברסאלי במקום האחר אינו אפילו אנושי והגיוני.
אולי גם בסיפור יעקב ויוסף אנו פוגשים שתי קטגוריות של מחשבה דתית. ההבדל איננו רק בין יעקב ליוסף, אלא בין שני ערוצים שהתפתחו בתוך המסורת היהודית: המסורת הרבנית תלמודית והמסורת המקראית אתיופית. במסורת הרבנית, הרגע המכונן במפגש הוא זמן קריאת שמע. השאלה היא כיצד יעקב, בשיא ההתרגשות, מקבל עליו עול מלכות שמים. במסורת יהדות אתיופיה, לעומת זאת, המפגש בין יעקב ליוסף נקשר דווקא ליום הכיפורים. במסורת הרבנית, נקודת השיא במפגש בין יעקב ליוסף היא קריאת שמע. המפגש האנושי נעשה לרגע של קבלת עול מלכות שמים. במסורת יהדות אתיופיה נקודת הכובד נמצאת במקום אחר לגמרי: יום הכיפורים. היום נקרא גם "אסתראי" חג הראייה, וכן "בעל יוסף" – חג יוסף, על שם המפגש המחודש בין יוסף לאביו.
ברקע עומדת מסורת ספר היובלים, הקושרת את יום הכיפורים לחטא מכירת יוסף ולצער שגרמו בני יעקב לאביהם: "על כן צווה לבני ישראל לענות את נפשם בעשרה לחודש השביעי […] למען יכפרו […] את עוונתם". הבדל משמעותי. משפחת ישראל-יעקב התפרקה בגלל קנאה ושנאת אחים. אח נמכר, אב הוטעה, והמשפחה חיה שנים ארוכות בתוך שקר ופירוד. לכן, במסורת האתיופית, יום הכיפורים נושא בתוכו לא רק את שאלת הכפרה שבין האדם לא-לוהיו, אלא את הצורך לתקן משפחה שהתפרקה. התשובה מקבלת משמעות משפחתית וחברתית: מעבר משנאה לאחווה, מפירוד לחיבור, וממכירת האח אל ראיית פניו מחדש.
המתח הזה נוכח גם במשנה, הקובעת: "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו". אולי עצם הצורך של חז"ל להדגיש זאת מלמד עד כמה שתי התנועות זקוקות זו לזו: עבודת ה' המופנית כלפי שמים ועבודת ה' המתממשת ביחסים שבין אדם לחברו.
ואולי איננו צריכים רק לנוע בין שני הערוצים, אלא לשאוף לרגע שבו הם נעשים אחד. דוגמה מובהקת לכך היא מעשהו של רס"ן רועי קליין, שבמלחמת לבנון השנייה זינק על רימון כדי להציל את חיי חבריו, וברגעיו האחרונים קרא "שמע ישראל". ברגע אחד התחברו שתי התנועות: קריאת שמע והחיבוק, בין אדם למקום ובין אדם לחברו. "שמע ישראל" לא הרחיק אותו מן האדם העומד לצדו; להפך, הדבקות בה' התגלמה במסירות מוחלטת לחבריו. אולי זו עבודת ה' השלמה שאליה מכוונים שני הערוצים: לא לבחור בין השמים לאדם, אלא לגלות שהדרך אל השמים עוברת לעיתים דווקא דרך האחריות לאדם. לקראת יום הכיפורים, ובמיוחד לנוכח המתחים שמערכת הבחירות עלולה להביא עמה, ראוי לזכור את הלקח של בית יעקב: מה עלול לקרות כאשר אחים מפסיקים לראות זה את זה. יום הכיפורים יכול להיות עבורנו הקדמת רפואה למכה הזדמנות לתקן לפני שהקרע מעמיק. יהי רצון שנדע לומר "שמע ישראל" וגם לראות את האח שלצידנו; שנזכה ליום של כפרה, של חיבור, של איחוד ושל חיבוק.
