הרש אבינועם (מחנך ומעביר שיחות להורים, מורים ונוער)בואו נדבר על המשפט שאנחנו אומרים לילדים שלנו הכי הרבה בימים האלה:
"שנה טובה".
והאמת? אנחנו באמת מתכוונים לזה כשאנחנו מאחלים את האיחולים האלו למתבגרים שלנו:
"שתהיה לך שנה טובה". "שתצליח". "שתהיה מאושר" . "שתקום בבוקר עם חיוך".
הכול מקסים. ונכון. רק שיש בעיה קטנה:
"שנה טובה" היא משאלה. והורות, לפחות בחלק מהמקומות, צריכה גם תוכנית. אבל ממש תוכנית. אמיתית. עם חזון. ומטרות. ויעדים ואסטרטגיה. ממש כמו הפלישה לנורמנדי.
תחשבו רגע על אבא או אמא שרוצים לקנות דירה להשקעה:
הם בודקים תשואה, עושים טבלאות, מתייעצים, בודקים ריבית, משווים שכונות, קוראים על מט"ח, נדל"ן, קרנות, פנסיה וכל מיני מילים שגורמות לי להרגיש שאני צריך רואה חשבון רק כדי להבין את המשפט. משקיעים שעות.
ובצדק.
ואז מגיעים לילד שלהם ואומרים:
"בעזרת ה' השנה תצליח יותר בלימודים".
זהו? כאילו זה כל המודל העסקי?
האם הילד שלנו לא שווה קצת יותר מתיק ההשקעות שלנו?
ואם אנחנו מוכנים להשקיע זמן כדי להבין איפה יהיה הכסף שלנו בעוד עשר שנים, אולי כדאי להשקיע שעה אחת גם בשאלה: איפה הילד שלנו יהיה בעוד שנה?
לא במובן של לשלוט לו בחיים. בדיוק להפך.
לשבת איתו במובן של לצמוח. לגדול. להתפתח. לממש.
מה זה אומר? שאולי הגיע הזמן לא רק לדבר עם המתבגרים והילדים שלנו באופן כללי אלא ממש לחשוב איתם ביחד, לבנות תוכנית מעשית ולהוריד את זה לקרקע:
לא: "השנה אני אלמד יותר", אלא: "השנה אני רוצה להשקיע יותר באנגלית".
לא: "אני אהיה פחות בטלפון", אלא: "בארוחת הערב הטלפון נשאר בחדר".
ככל שהמטרה ברורה יותר, למתבגר ולילד ברור יותר מה הוא אמור לעשות.
איך נדע שהצלחנו?
מאוד פשוט וכדאי לשים לב ולהתעכב על השורה הזו:
"אני רוצה לקרוא יותר" זו כוונה.
"אני קורא עשרה עמודים שלוש פעמים בשבוע" זו כבר מטרה שאפשר לבדוק.
בנוסף, כדאי שנזכור שילדים כמו מתבגרים ובעצם, כמו כולנו, צריכים לחוות הצלחה, וכדי לחוות הצלחה צריך לדעת לזהות אותה.
ופה הרבה הורים נופלים:
ילד שלא פתח ספר כל החופש לא צריך להתחיל את השנה בהחלטה ללמוד שלוש שעות בכל ערב.
עדיף עשרים דקות שהוא באמת יעשה מאשר שלוש שעות שקיימות רק במחברת ההחלטות.
כשנגיע לדבר עם הילדים שלנו על הצבת מטרות כדאי לנו לזכור שמטרה טובה מותחת אותנו. היא לא שוברת אותנו.
בנוסף יש עוד נקודה חשובה ביותר:
של מי המטרה הזאת? של הילדים? או שלנו?
אם אמא החליטה שהבן שלה חייב לנגן בפסנתר, והבן עצמו בעיקר רוצה לברוח מהפסנתר דרך החלון, יכול להיות שיש פה תוכנית יפה מאוד. רק שאין בה ילד.
מטרה צריכה להתחבר למשהו שבאמת חשוב לו.
לא "מתישהו". לא "השנה". אלא משהו קונקרטי. ממשי. שאפשר לבדוק ולהבין כאן ועכשיו.
מתי מתחילים? מתי בודקים?
אפשר להחליט שבעוד חודש יושבים לעשר דקות ורואים מה עבד ומה לא.
בלי משפט. בלי ועדת חקירה.
התוכנית והיעד האסטרטגי שלנו הוא גם לא חוזה מול עורך דין:
הילד ייפול. הוא ישכח. יהיה שבוע שהוא לא יעמוד במה שהחליט. וזה בסדר. לגמרי בסדר.
המטרה שלנו היא לא לייצר ילדים ומתבגרים רובוטים שעומדים ביעדים.
המטרה היא ללמד אותם מיומנות שאולי תלווה אותם כל החיים:
איך לוקחים חלום גדול ומפרקים אותו לצעד קטן שאפשר לעשות מחר בבוקר.
אז השנה, לפני שאנחנו אומרים לילדים "שנה טובה", אולי נוסיף עוד שאלה אחת:
"מה היית רוצה שיהיה השנה קצת יותר טוב?"
ואז נשב. נקשיב. נכתוב. נבחר צעד אחד.
כי ברכה היא דבר נפלא.
אבל לפעמים הדרך הכי טובה לברך ילד בשנה טובה היא לעזור לו לבנות אותה.
