התרומה למלחמה של יוצאי אתיופיה

לפני מספר שבועות התראיינתי ברדיו. בריאיון ביקשו ממני להתייחס לעובדה שיותר מ-20 חיילים ושוטרים בקרב יוצאי אתיופיה נפלו במלחמה, נוסף על שלושה אזרחים שנרצחו. כלומר, שיעור הנופלים בקרב יוצאי אתיופיה גבוה בהרבה מהשיעור שלהם באוכלוסייה. יתר כל כן, וחמי וחמותי התרשמו לראות בטקס יום העצמאות מספר רב של חיילים מצטיינים יוצאי אתיופיה.

איני אוהב שסופרים חיילים על פי צבע עור, מוצא או זהות. החיילים הגיבורים הללו אינם נציגים של מגזר כזה או אחר, הם של כולנו. ובכל זאת, מה אפשר ללמוד מהנתונים המפתיעים הללו?  מה זה מלמד על  הקהילה שלנו בפרט ועל החברה הישראלית בכלל?

דרור פויר התייחס לנתונים הללו בכתבה שהתפרסמה בשבת האחרונה בעיתון "ידיעות אחרונות", אבל לאחר קריאתה הרגשתי אי-נוחות. ניכר שהכתב מעוניין לחשוף את סיפור הגבורה של יוצאי אתיופיה ואת המוטיבציה הגבוהה שלהם, אבל משום מה, הקורא מקבל בעיקר סיפור על גזענות, אפליה ויחס מחפיר של דיכוי של החברה הישראלית כלפי האוכלוסייה האתיופית. ההורים השכולים שהתראיינו, חלקם חברים שלי, ביקשו לראות בילדיהם לא כיוצאי דופן אלא ישראלים בגופם ובנפשם, וככאלו הם התגייסו לצה"ל להגן על המולדת.

כך אומרת יפית, אמו של אוריה איימלק גושן: "הוא היה ילד נהדר – מדריך בבני עקיבא, מתנדב עם ילדים עם צריכים מיוחדים, חכם ומוכשר שהיה יכול ללכת ל-8200, אבל העדיף להיות קרבי. הוא היה מהראשונים שהגיעו לקיבוץ נחל עוז לאחר הטבח". אף מילה אחת על מוצאו ועל צבעו. גם החברות והחברים הרבים שספדו לו לא ציינו במילה את צבעו או מוצאו. הם אהבו אותו, התחברו אליו והעריכו אותו בגלל הדרך שהוא עשה ובגלל האופי שלו.

רבים מאלה המדברים בשם השד העדתי – במידה רבה הם שאחראים ליצירתו ולשימורו. חוט דק מפריד בין כוונות טובות לתוצאות

מרואיינת נוספת, אורית תשומה, זמרת ואמנית, משתפת בכתבה: "המלחמה האמיתית של המערכת בנו היא שנישאר בדיכוי, שנרגיש שאנחנו לא חלק, שנמשיך להרגיש שונים… בהתחלה היו פחדים מהמלחמה, שהילד שלי יצטרך לגדול וללכת לצבא, אבל פתאום הבנתי, כאזרחית עם עור כהה במדינה הזו, שאני צריכה להתפלל להרבה דברים אחרים שלא יקרו לילד שלי: שוטר גזען, שופט שיחליט שהדם שלו לא שווה. אני אמשיך להתפלל".

מבין הנופלים היו גם שניים שתרמו את איבריהם לאחר המוות ובכך הצילו חיים: ליבו, ריאותיו, הכבד והכליות של סמ"ר עלמנאו עמנואל פלקה, לוחם ביחידת דובדבן, הושתלו בארבעה אנשים. איבריו של יהונתן יצחק סמו, לוחם בצנחנים, הושתלו בגופם של שישה אנשים. אביו, עו"ד משה סמו, אמר: "אני פחות מתחבר לציון מוצא הנופלים. כולם היו בנינו. אשתי ואני נולדנו באתיופיה ועלינו בגיל צעיר. אנחנו ישראלים. יהונתן נפל כחייל. הוא לא הגדיר את עצמו כאתיופי. ברור שזה המוצא וזו הזהות, אבל זה לא מה שמגדיר אותו… אני לא מנותק מהקהילה כמובן, אבל מתנגד לנרטיב של הספירה. ברגע שאתה אומר שיהונתן הוא חייל אתיופי, זה מוזיל את זה. הוא חייל, כמו כולם. יהונתן הרבה דברים… ככה צריך לזכור אותו". גם את יהונתן חבריו וחברותיו אהבו אותו והעריכו אותו בגלל הדרך שהוא עשה, לא בגלל מוצאו.

ב-30 השנים האחרונות היה שינוי עמוק בצבא ביחס לקבוצות השונות המרכיבות היום את החברה הישראלית. בצבא, אולי בניגוד לפוליטיקה ולחברה האזרחית, האדם נמדד על פי הישגיו. אני מאמין שכך פועל הצבא אף בקידום ובמינויים. חייל או חיילת אינם מקודמים לפי הקשרים שלהם אלא לפי הכישורים שלהם. פעם אמר לי חייל משוחרר ממוצא אתיופי: "כאשר לבשתי את המדים הייתי חייל. כאשר פשטתי אותם – חזרתי להיות אתיופי".

אכן, בכתבה יש הרבה דוגמאות של חיילים משוחררים המרגישים מופלים כיוצאי אתיופיה. הכתבה אומנם מחמיאה לקהילה האתיופית, אבל הרוח היא מאוד ביקורתית כלפי החברה הישראלית. יש בה מספיק חומרים שיכולים לשמש את דרום אפריקה לרצות להגיש תביעה משפטית חדשה נגד מדינת ישראל ביחסה ליוצאי אתיופיה. לכן, עלינו להיזהר מאוד.

רבים מאלה המדברים בשם השד העדתי – במידה רבה הם שאחראים ליצירתו ולשימורו, ודווקא אוכלוסייה הסובלת מאי-שוויון עלולה לשעבד את כל הערכים האוניברסליים לזהות חד־ממדית אחת – היותם מזרחים, אתיופים, ערבים, דתיים, מתנחלים, בעוד שהמציאות הינה מורכבת. אלה המדברים בשם עקרונות מוסר אוניברסליים, במקרים רבים עלולים להציע לנו הפרדה במקום שוויון. הם עלולים להציע לנו לשפוט אנשים על פי צבעם, מינם ועדתם. כלומר הנאורות, שמדברת בשם ערכי יסוד האדם וחירותו, עלולה להציע חברה שבה המיעוטים והקבוצות החלשות יקבלו את חלקם בחסד ולא בזכות, ובכך תישמר ההיררכיה.

אין ספק שהאצטלה שכל צד עוטה על עצמו תקשה עלינו לזהות מיהו המדבר בשם האינטרסים האישיים ומיהו המדבר בשם האינטרסים הלאומיים, מי הדורש לצמצם פערים חברתיים, ומי המבקש להנציח אותם. זה לא שאנשים רעים, אלה לא אינטרסים אישיים – כולם אנשים טובים שרוצים בטובתם של בני האדם, אבל דק ביותר החוט שבין הכוונות הטובות לבין התוצאות.