מערכת שבתוןלפני 50 שנה, בשבת "שובה" תשל"ז, התחולל אחד מרגעי השיא במאבק על גאולת בית הכנסת "אברהם אבינו" בחברון. לרגל האירוע, כדאי להיזכר בתהליך המיוחד, המורכב והמאתגר הזה
ד"ר נעם ארנון
סיפורו של בית הכנסת "אברהם אבינו" הוא מופלא, מאז בנייתו ע"י קהילת מגורשי ספרד בחברון, ובראשם רבי מלכיאל אשכנזי, לפני כ-500 שנה. בספר "עמק המלך" (שנכתב על ידי רבי נפתלי הירץ בכרך והודפס לפני כ-400 שנה) מסופר שבאחד מימי ערב יום הכיפורים לא היה מניין בקהילת חברון הקטנה. תשעה יהודים נאספו בבית הכנסת, וכשהבינו שביום הכיפורים ייאלצו להתפלל ללא מניין, החלו לבכות.
לפתע נפתחה הדלת והופיע אדם מלא הוד קדושה. הוא סירב לאכול סעודה מפסקת והתפלל על רגליו כל ליל הכיפורים ויומו. במוצאי הצום רצה כל אחד מבני הקהילה להזמינו לסעוד בביתו, אך האורח הפלאי נעלם. רק לאחר מכן הובן שהיה זה אברהם אבינו, אשר הגיע כדי להשלים את המניין. מאז נקרא בית הכנסת "אברהם אבינו".
בית הכנסת היה מרכזה של קהילת חברון, על אנשיה, רבניה ומנהיגיה. כל המבקרים ציינו את יופיו וקדושתו.
בפרעות תרפ"ט בית הכנסת חולל ותכולתו נהרסה ונבזזה. אך בתוך סופת הדמים, אחדים מבני הקהילה הצליחו להציל כמה ספרי תורה עתיקים ונדירים שעמדו בהיכל הקודש מאות שנים.
אחר הפרעות עדיין עמד מבנה בית הכנסת, עזוב ומחולל; אך בהמשך, הרובע היהודי כולו נהרס ונחרב תחת הכיבוש הירדני שהחל בתש"ח. על חורבותיו של בית הכנסת הוקם דיר בהמות – עיזים, כבשים וחמורים. הכובש לא ויתר על כל סממן של השפלה: צמוד לצידו המזרחי של בית הכנסת נבנו שירותי ציבוריים ומחסן עגלות אשפה, והאזור כולו הפך למזבלה מצחינה.
זכינו ב"ה לחזור לחברון במלחמת ששת הימים – מלחמת הישע, בתשכ"ז; בצד שמחת ההצלה ושחרור חבלי המולדת, ירושלים וחברון, מראה החורבן בחברון היה מחפיר ומקומם.
מצב זה נמשך גם אחרי הקמת קרית ארבע. הנהגת הקריה ציפתה שהממשלה תפעל ותגאל את בית הכנסת, אך דבר לא קרה. אט אט החלה התעוררות ציבורית. בנושא זה בולט חלקו של מורה הדרך חיים מגני ז"ל: הוא הדריך מידי שבת סיור באתרי חברון, וחיבר אותנו לאתרים הנטושים וההרוסים. בין המסיירים היה פרופסור בן ציון טבגר ז"ל, גיבור ציוני שעלה מברית המועצות, ומצא את מקומו בקריית ארבע. בסיורים הוא ראה את בית הכנסת בחורבנו, מכוסה אשפה, שעל שרידיו דיר בהמות ובצמוד אליו מבנה שירותים ערבי. מזועזע מהמראה, הוא ויתר על מקומו כפיסיקאי, קיבל תפקיד של "שומר בית העלמין בחברון", והחל לפעול לגאולת בית העלמין ובית הכנסת. הוא החליט, כדבריו, "לא לחכות לממשלה", אלא לפעול במו ידיו. הוא הציב שלט הסבר במקום, והחל לנקות אותו. הפעולה החלה להכות גלים, וכך התחברתי לנושא.
באחד הימים בתחילת שנת תשל"ו (סוף 1975), בסיור באתרי חברון, ראיתי את פרופ' טבגר עומד בתוך דיר הבהמות, וחופר באשפה במו ידיו באמצעות מעדר. המראה עורר עניין. כששאלתי לפשר מעשיו, הוא ענה בפשטות: "אם יהודי רואה בית כנסת מלוכלך וחרב, הוא לא צריך לחכות לממשלה – הוא צריך לפעול בעצמו".
המילים האלו הניעו אותי לעזור לו ולעבוד לצידו בתוך החורבות. יחד עם פרופ' טבגר עבדו במקום מתנדבים מעולי ברית המועצות ובהם אליעזר ברויאר הי"ו. גם שכננו וחברנו שמואל מושניק היה הבין החופרים.
התהליך לא היה פשוט. הערבי שהפעיל את דיר הבהמות פנה למשטרה, וטען שיש לו חוזה שכירות על השטח עוד מימי השלטון הירדני. החוזה נשאר תקף גם תחת שלטון ישראל, לכן באופן חוקי ומשפטי נחשבנו ל"מסיגי גבול". המשטרה עצרה אותנו כמה פעמים, ואת פרופ' טבגר אף העמידו למשפט. למרות זאת, העבודה נמשכה לאורך שנת תשל"ו, תוך יצירת מודעות ציבורית הולכת וגוברת. הנהגת קרית ארבע, ובראשה הרב משה לוינגר, הבינה את משמעות המהלך והעניקה לו גיבוי, שבעקבותיו שונה המצב.
התפנית הגיעה כשהרב לוינגר קבע פגישה לפעילים עם שר הביטחון דאז, שמעון פרס. הפגישה התקיימה בצריף בקריה וכללה חילופי דברים נסערים. הרב לוינגר הסביר לשר על משמעות קדושת בית הכנסת בן 500 השנים. בסופו של דבר פרס ענה: "הרב לוינגר, אתה חושב שאני גוי? שאני לא יודע מה זה בית כנסת?". בעקבות המפגש הזה ניתן לנו אישור רשמי לנקות ולחשוף את המקום.
אחרי שנתקבל האישור, הרב לוינגר ביקש ממני לרכז ולנהל את עבודות החשיפה. לא היה לי ניסיון בחפירות (אמנם כבן מושב ידעתי מהו זבל בהמות…), אך היה לי חיבור נפשי עמוק למשימה. העבודה היתה מאתגרת: היה צורך לגייס מתנדבים, להשיג ציוד חפירה, לפנות כמויות אשפה, לדאוג למים ומזון, לנווט מול הגורמים השונים – הערבים, הצבא, המשטרה והעיתונות, ועוד ועוד. בשלב זה עוד ועוד מתנדבים התגייסו, והעבודה התנהלה בקצב מהיר: הוצאנו כמויות עצומות של זבל ואשפה. אט אט בצבצו והופיעו מתוך האדמה חלקי בית הכנסת. התגלה לפנינו מבנה מרשים: קירות בגובה של יותר משני מטרים שנותרו עומדים, עמודים, ואפילו חלק מגג עזרת הנשים. לקראת ראש השנה תשל"ז, הגענו למפלס הרצפה המקורית, והוחלט לקיים תפילה בבית הכנסת.
מכיוון שריח הזבל עדיין היה במקום, הבאתי חומרי חיטוי וריססתי את השטח. תליתי מודעה בקריית ארבע והזמנתי את הציבור לבוא להתפלל בבית הכנסת שנגאל מחרפתו. התפילה הראשונה בין שרידי בית הכנסת התקיימה בראש השנה תשל"ז. זו הייתה חוויה מרגשת, שקשה לתארה במילים. המילים מההפטרה הדהדו – עדיין מהדהדות – במקום:
"כֹּה אָמַר ה': קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים, רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר ה': מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה', וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם."
אך המאבק לא תם. מייד אחרי השבת הגיעה הודעה לפיה הממשלה אוסרת תפילות במקום. בשבת "שובה" תשל"ז, נהר קהל גדול מקריית ארבע להתפלל בבית הכנסת. הפיקוד הצבאי היה נחוש: בזמן התפילה הובאו מאות חיילים ופינו אותנו בכוח, תוך גרירה על הריסות ואבנים. חזרנו עם חולצות קרועות ושחורות, ובית הכנסת הורד והוכרז כ"שטח צבאי סגור".
למחרת, בערב יום הכיפורים תשל"ז, התחולל האירוע הידוע כ"פוגרום" במערת המכפלה: ערבים קרעו והשמידו ספרי תורה, סידורים, ואת כל הציוד בבתי הכנסת. לווית ספרי התורה הפכה למפגן הזדהות המוני עם חברון.
המאבק נמשך עוד ועוד. לעיתים קרובות נכנסנו להתפלל בתוך חורבות בית הכנסת ונעצרנו. גם אחרי החלפת השלטון ועליית מנחם בגין לתפקיד ראש הממשלה (קיץ תשל"ז – 1977) נאלצנו להמשיך במאבק, עד שהממשלה קיבלה החלטה לבנות את בית הכנסת. האדריכל דן טנאי והקבלן חיים זילבר ביצעו עבודה למופת, ובית הכנסת שוחזר ונבנה על בסיס הקירות והעמודים המקוריים.
באייר תשמ"א (מאי 1981) – בית הכנסת נחנך באירוע חגיגי. בתשרי תשמ"ב (אוקטובר 1981) – הוחזר לבית הכנסת ספר תורה עתיק שנפדה מידי ערבים. אב תשמ"ג (יולי 1983) נפטר פרופ' טבגר, גואל בית הכנסת. באב תשמ"ה (יולי 1985) – נסגר המעגל, בהחזרת ספרי התורה העתיקים, שניצלו בפרעות תרפ"ט, למקומם המקורי בהיכל בית הכנסת. זקני חברון החזירו את הספרים ברטט ובדמע, כשאנו דומעים איתם.
בית הכנסת כיום הוא מבנה מיוחד ומפואר, מרגש ונושא סיפור ייחודי – סיפור הקדושה, המורשת, החורבן והגאולה של חברון, כסמל לגאולת עם ישראל כולו.
