קשה עלי פירודכם

ידועים דברי חז"ל המדמים את ארבעת המינים לקבוצות השונות בעם ישראל. אולם במדרש המובא במסכת מנחות (כז ע"א) מתגלית נקודה עמוקה במיוחד בהקשר של החיבור שבין הקבוצות השונות. וכך נאמר שם:

"ארבעה מינין שבלולב, שניים מהן עושין פירות ושניים מהם אין עושין פירות – העושין פירות יהיו זקוקין לשאין עושין, ושאין עושין פירות יהיו זקוקין לעושין פירות, ואין אדם יוצא ידי חובתו בהן עד שיהו כולן באגודה אחת; וכן ישראל בהרצאה עד שיהו כולן באגודה אחת".

הרעיון העולה מן הברייתא אינו מסתכם רק בעצם ריבוי הגוונים או בהכרח הטכני לשבת יחד, אלא מעמיק אל תוך תפיסה של תלות הדדית מלאה: בעלי הפירות זקוקים לשאינם עושים פירות, בדיוק כפי שאינם עושים פירות זקוקים לבעלי הפירות.

קיימת בנו נטייה טבעית למדוד אדם לפי כישוריו, מעשיו ותרומתו לקהילה, מתוך תפיסה שהחלש תמיד נסמך על החזק. "עושין פירות" מייצגים את אלו שתורתם, מעשיהם, פועלם הציבורי או נכסיהם ניכרים לעין כול, והם מזינים את סביבתם. לעומתם, "שאין עושין פירות" נתפסים לעיתים כמקבלי שירות בלבד, כמי שנסמכים על עמלם של אחרים או ככאלה שאינם מוסיפים ערך משמעותי לכלל.

הדרשה התלמודית הופכת את הקערה על פיה ומבהירה כי תנועת ההזדקקות אינה חד-סטרית. ללא המינים שאינם עושים פירות – הערבה וההדס – האגודה כולה פסולה, והאתרוג והלולב אינם יכולים לצאת ידי חובתם בעצמם. עושי הפירות זקוקים לשאינם עושים פירות כדי להשלים את קיומם. הערבה, שאין בה טעם ואין בה ריח, מעמידה את עבודת הכלל על עצם השיוך והשייכות, ללא תלות בהישג כלשהו. היא מחדדת כי הערך האנושי והלאומי אינו נמדד אך ורק במבחן התפוקה. כאשר הכתוב אומר "ואגודתו על ארץ יסדה", הוא מלמד כי החיבור הנכון מתרחש רק כאשר כל חלקי החברה מכירים בנחיצותה של כל קבוצה בעם ישראל. החוסן החברתי שלנו נבנה מהיכולת של כל קבוצה לראות בחיסרון של זולתה הזדמנות לחיבור, ובחסרונה שלה – סיבה לענווה.

מתוך יסוד זה ניתן להבין גם את משמעותו העמוקה של שמיני עצרת. בתורה נקרא היום השמיני בשם "עצרת", ורש"י (ויקרא כג, לו) מביא את דרשת חז"ל:

"עצרת היא – עצרתי אתכם אצלי, כמלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיון שהגיע זמנן להפטר אמר: בני, בבקשה מכם, עכבו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם".

הרבי מליובאוויטש זצ"ל (ליקוטי שיחות, חלק ב', שמחת תורה תשט"ז) מעמיק בפשט המילים "קשה עלי פרידתכם": קשה על הקב"ה הפירוד שבינינו לבין עצמנו. כאשר עם ישראל מאוחד, הוא קשור ומאוחד גם עם קונו; אך כשיש פירוד בתוך עמו, נוצר כביכול פירוד גם בינינו לבין אבינו שבשמיים.

חג הסוכות הוא חג של אחדות, הבאה לידי ביטוי מוחשי בלקיחת ארבעת המינים האגודים יחד. כל מין מייצג חלק אחר ושונה באומה, וכולם ניטלים באגודה אחת. אולם הסכנה הגדולה אורבת ביום שאחרי – ברגע שנתיר את קשר האגודה ונשוב לימי החול הסוערים, אנו עלולים להידרדר.

מחדש למצב של פירוד. לכן מעכב אותנו הקב"ה יום נוסף, דווקא ללא ארבעת המינים, כדי שנפנים את המסר ונשמור על האחדות שנרקמה במהלך ימי החג.

דברים אלו מתכתבים היטב עם רוח התקופה, ודומה שהשנה המסר הזה חיוני שבעתיים. בתקופה של מחלוקות ובחירות, כשאנו עלולים לפסול קבוצות שלמות בעם ישראל והמתח החברתי גואה, זהו הזמן להזכיר לעצמנו שהקב"ה מבקש מאיתנו להישאר מחוברים וקשורים זה לזה – כי "קשה עלי פרידתכם", פירודכם.