הרש אבינועם (מחנך ומעביר שיחות להורים, מורים ונוער)יש לי תחושה שאנחנו חיים בתקופה שבה אנשים יודעים מצוין להעיר אבל פחות יודעים להאיר:
אנחנו נעיר על החולצה שלא מתאימה לנו, על הציון המאכזב, על העובד שאיחר.
ואם בן הזוג שכח בפעם השלישית להכניס את הכלים למדיח, סביר להניח שהוא יקבל הרצאה כולל מצגת ונספחים. קטן עלינו הנאום של ביבי באו"ם.
אבל כשהילד שלנו גילה רגישות יוצאת דופן? כשהאישה שלנו עשתה משהו קטן ומתחשב? כשהבעל שלנו התאמץ? פתאום וקול דממה דקה. שקט.
למה? "נו, הוא יודע שאני מעריך אותו". וואלה? איך בדיוק הוא יודע? בטלפתיה?
לפעמים אנחנו מתייחסים למחמאה כמו לקצפת ליד הקפה. משהו נחמד אבל כזה שהעולם יוכל להסתדר גם בלעדיו. אבל אולי מחמאה היא בכלל לא הקצפת? אולי היא האוכל?
מחקר יפני מעניין גרם לי לחשוב על זה מחדש:
שו סוגווארה ועמיתיו לקחו 48 משתתפים ולימדו אותם משימה מוטורית. אחר כך חילקו אותם לשלוש קבוצות:
קבוצה שקיבלה מחמאות אישיות, קבוצה ששמעה מחמאות שניתנו לאחרים, וקבוצה שלא קיבלה מחמאה. למחרת בדקו אותם שוב.
התוצאה הייתה מרתקת: המשתתפים שקיבלו מחמאה אישית השתפרו יותר בביצוע המשימה.
כלומר, המחמאה לא רק עשתה להם טוב על הלב אלא הייתה קשורה גם לשיפור ממשי בלמידה.
(המחקר פורסם ב-2012 ב-PLOS ONE תחת הכותרת Social Rewards Enhance Offline Improvements in Motor Skill.)
ועכשיו תחשבו על הילדים שלנו. כמה פעמים אנחנו אומרים להם מה צריך לתקן, לעומת כמה פעמים אנחנו אומרים:
"ראיתי שהתאפקת". "אהבתי איך שעזרת". "יש לך לב טוב". "ראיתי כמה התאמצת".
לא עוד איזה פליטת פה אלא משהו באמת אמיתי ומדויק:
כי מחמאה טובה היא בעצם מראה. היא אומרת לאדם שמולי, יש בך משהו טוב, ואני ראיתי אותו. ופה נמצא אולי הסוד הגדול:
מחמאה אמיתית לא מנפחת את האדם. היא עוזרת לו לזהות את הכוחות שכבר קיימים בתוכו.
וממה ששמעתי ממומחים באמת גדולים לעניין, הקונספט הזה, נכון גם בזוגיות:
אפשר לחיות עשרים שנה יחד ולהפוך למומחים בזיהוי הפגמים זה של זו: הוא יודע בדיוק מה היא לא עושה. היא יודעת בדיוק במה הוא צריך להשתפר.
אבל מתי בפעם האחרונה אמרתם: "אתה אבא ממש טוב"?, "אני מעריכה את הדרך שבה אתה מחזיק את הבית"?, "כיף לי שאתה האדם שאני חוזרת אליו"?
כי בואו, אנשים לא צריכים רק לדעת שאוהבים אותם.
הם צריכים גם לשמוע את זה. והנה משימה קטנה לשבת:
בחרו שלושה אנשים: ילד. בן זוג. חבר.
ואמרו לכל אחד מהם דבר אחד טוב, אמיתי ומדויק שראיתם בו.
בלי נאום. בלי דרמה. משפט אחד.
ולמה אני כותב את כל זה? כי כשהייתי מחנך כיתה ט', אבא של תלמיד מאתגר שאל אותי פעם:
"תגיד, אתה רואה בו גם משהו טוב?" השאלה טלטלה אותי.
הבנתי שאני מתקשר בעיקר כשיש בעיות. יום אחד ראיתי את בנו מנקה את הכיתה מיוזמתו. צילמתי ושלחתי להוריו: "תראו איזה ילד מדהים".
בלילה אמו התקשרה נרגשת: "ההודעה שלך המתיקה לנו את כל היום".
נזכרתי בזה כששמעתי על נפילתו של יוסי הרשקוביץ הי"ד, מנהל אורט פלך בנים, שהכניס לבית ספרו את אפליקציית "נקודה טובה", שמעודדת מורים לשלוח לתלמידים ולהוריהם מילים טובות וחיזוקים.
כל כך פשוט. כל כך גאוני.
אתם מבינים: לפעמים לא צריך פסטיבל שלם של דיבורים. לפעמים מחמאה אחת מצליחה לשנות יום שלם.
הדברים לעילוי נשמת יוסי הרשקוביץ הי"ד. יהי זכרו ברוך.
