אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)ביום שני בערב חבר שלי שלח לי הודעת ווטסאפ ויראלית ליום השואה, אבל נדמה לי שהיא רלוונטית לכל ימות השנה:
"מנהל בית ספר כתב לכל מורה שהתקבל לעבודה:
מורה יקר,
אני ניצול שואה, וראיתי במו עיניי מה שאף בן אדם לא צריך לראות בחייו: איך מהנדסים מלומדים בונים תאי גזים, איך רופאים מרעילים ילדים, איך אחיות מוסמכות רוצחות תינוקות, איך בעלי השכלה גבוהה ויוצאי אוניברסיטאות הטובות באירופה יורים ושורפים ילדים ונשים… משום כך, אני לא סומך על השכלה. אני מבקש ממך: תעזור לילדים לגדול כבני אדם. ההשקעה שלך צריכה למנוע התהוות בהמות מלומדות, פסיכים מאומנים ואייכמנים חדשים. קריאה, כתיבה, חשבון חשובים רק בתנאי אחד: אם הם תומכים בילדים שלנו להיות בני אדם בעלי לב טוב!"
***
עברתי בחיי מאות הורים, אם לא יותר. תמיד שמעתי והכרתי הורים שלקחו את הילדים שלהם לחוגי מתמטיקה ואנגלית, שפה, שחמט וטיסנאות, היפ-הופ ומחול מודרני. הורים שמשקיעים אלפי שקלים בשנה, והכל בשביל לשפר את המיומנויות הקוגניטיביות והמוטוריות של הילדים שלהם.
לפני כמה שנים חשבתי לעצמי: איזה עולם נפלא היה לנו, אם הילדים היקרים הללו היו נלקחים, נוסף על שיעורי המתמטיקה והאנגלית וחוגי העשרה למחוננים, גם לחוגים מיוחדים לעין טובה, הכלה ואכפתיות. חוגים שקשורים לאינטליגנציה חברתית ורגשית. ואם ממש היינו רוצים להתפרע, או אז היינו לוקחים את הילדים שלנו לחוג לבני אדם ומהחוג הזה הם היו יוצאים עם כמה תובנות. למשל המודעות להרים כיסא בסוף היום, בשביל לא להכביד על המנקה, ולהתכופף כשאתה עובר ליד חתיכת טישו ולהרים אותו, כי אם אתה לא תתכופף, מישהי בגיל של סבתא שלך תתכופף.
***
צוריאל רובינס, מנהל מקיף אמית באר שבע, כתב פוסט מקסים וחשבתי שתאהבו אותו כמוני:
"השמח בחלקו. אחד מעשירי ירוחם הלך לעולמו. אליהו סממה לא היה עשיר בממון, ממש לא. אבל הוא היה האדם הכי 'שמח בחלקו' שהכרתי – וזהו כידוע העשיר האמיתי.
45 שנים עבד בניקיון של מפעל, ראה בכך זכות וכבוד. כי 'בזכותי הרתך יעשה את העבודה שלו יותר טוב'. הוא הסתובב כל הזמן עם תמונות ילדיו בכיס והראה אותן בגאווה לכל מי שפגש. כל מתנה שקיבל העביר מייד לאשתו ולילדיו. לעצמו הוא לא צריך כלום.
וכשהיה בא אליי למשרד המנהל באסיפות הורים, זו תמיד הייתה חוויה. בנוהג שבעולם, הורה שמגיע לאסיפת הורים בא בשביל לשמוע מהמורה על הילד שלו. אבל לא אליהו. לא עניין אותו לשמוע. הוא בא בשביל לספר בעצמו על הילדים שלו, להתפוצץ מגאווה על כל מה שעשו.
אליהו היה איש חינוך אמיתי, דווקא בגלל שלא ראה את עצמו כאיש חינוך. בין כל ההורים החכמים והמלומדים של התלמידים שלנו, עם התארים והתעודות, המשכורות המכובדות והרכב הצמוד, הסתובב הורה אחד שלא למד בשום אוניברסיטה או ישיבה. הורה שהיה פועל פשוט כל ימיו, שהלך ברגל לעבודתו מדי יום, חצי שעה לכל כיוון.
אבל דווקא אותו הורה לימד אותי על חינוך יותר מהרבה רבנים ופרופסורים. ולימד גם על שמחה. ועל עמל. ועל פשטות. ועל מה באמת חשוב בחיים. ואם אתם עדיין לא מאמינים לי – תסתכלו על הילדים שלו ותבינו לבד.
עשיר גדול נולד וגדל בירוחם, וחי בה עד יום מותו. האדם הכי שמח בחלקו שיצא לי להכיר".
