אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)
אתם לא צריכים לחכות שהילדה שלכם תפתח הפרעות אכילה בשביל שתתעוררו ותבינו שהיא מתעבת את מה שהיא מייצגת. את הגוף, הפנים, האישיות. את מי שהיא
שבוע לפני הטיול השנתי הוא ניגש אליי ואמר לי עם דמעות בעיניים: "החלטתי לא לצאת לטיול".
ניסיתי להבין אם מישהו פגע בו. אם קרה משהו. אולי פספסתי בענק. אבל הוא רק השפיל מבט ואמר: "אף אחד לא הזמין אותי להיות איתו בחדר".
איך שסיים להגיד לי את זה ידעתי שפישלתי כמחנך. איך לא צפיתי את הנולד? לא הייתי על זה. חשבתי שאם אתן לנערים בכיתה ז' להתארגן לבד על הטיול השנתי אז הם כבר יסתדרו לבד. ובכן, הם לא. והנה התוצאות של הניסוי ההזוי שלי.
"רגע", אמרתי לו בפליאה, מרגיש איך שהכעס, האכזבה והתסכול גואים בתוכי: "ביקשת מחברים להיות איתך ואף אחד לא הסכים?"
"לא בדיוק…", אמר בשקט: "ביקשתי פעם אחת מתלמיד שחשבתי שהוא חבר שלי. אמרתי לו בוא נהיה ביחד ומשום מה זה התמסמס ומאז כבר וויתרתי". הוא הרים את הראש, הביט לי בעיניים והוסיף: "תבין, יש לי גם את הכבוד העצמי שלי. אני לא הולך לרדוף אחרי אף אחד". "אוקיי, ואז למרות שחיכית, הבנת איך שאף אחד לא ניגש אליך?", שאלתי.
"בדיוק", ענה לי. "ויתרתי. אם אני לא חשוב להם ואם זה לא מעניין אף אחד אם יש לי חדר או אין לי חדר, אני מוותר".
והוא ויתר. כל ניסיון שלי לגרום לו בכל זאת לשקול את המהלך שלו נכשל. כל החשק לצאת לטיול יצא לו.
***
באמצע מסיבת פורים, פתאום נכנס לרחבה מישהו שהתחפש לפיל. אבל פיל ענק. תחפושת שמתלבשת על כל הגוף. מין גוש פרווה גדול וצמרירי במיוחד. בתוך כמה שניות הבחנתי איך שכל התלמידים של בית הספר הסתערו עליו. כולם רצו לגעת בו, לחבק, לעשות סלפי, להחליף איתו 'דחקות'. כולם רצו להיות חלק מהתחפושת המשוגעת הזו. אחרי חצי שעה עצרתי רגע, הבנתי שבטח לוהט בפנים. ניגשתי אליו ורמזתי לו שאולי כדאי שהוא ילך לשתות משהו. בכל זאת, חם מאוד בפנים. אבל הפיל המשיך לרקוד ולהחליף צ'פחות עם כולם. הוא לא הסכים לרדת מהבמה, הוא פשוט חרך אותה, היה נראה שהוא נמצא בעולם אחר. אחרי שעתיים, כשכבר ממש דאגתי לו, הוא הסכים לעצור וזז הצידה, לפני הכניסה לחדר מורים. חיכיתי לראות כבר מי זה הדמות הזו, התלמיד במסכה. ואז הוא הסיר את תחפושת הפיל וראיתי אותו. זה היה התלמיד שלי. הדחוי. זה שאין לו חברים וכמעט אף אחד בכיתה לא אומר לו שלום. הוא הסתכל עליי, כולו נוטף זיעה ואמר לי: "ראית המורה, איך שהם אוהבים אותי? ראית איך שעם מסכה כולם רצו בקרבתי?".
***
את הסיפור העצוב הזה אני לוקח איתי מחדש בכל חודש אדר. זה סיפור שגורם לי לתהות עד כמה התלמידים שלכם, הילדים שלנו, באמת מרוצים מהדימוי העצמי שלהם, מהאישיות שלהם, ממי שהם באמת, ועד כמה הם מרגישים צורך לעטות על עצמם מסכה בשביל לרצות את הסביבה ולקבל אהבה.
עד כמה הם צריכים לעטות מסכה בשביל להרגיש שהם שמחים? להרגיש שמישהו מסתכל עליהם, מרגיש אותם, רואה אותם. עד כמה הם ילכו רחוק עם המסכה הזו שתסתיר את הגוף שלהם ותהפוך אותם למשהו אחר?
חודש אדר הגיע ואחרי הצמיחה של ט"ו בשבט נראה שזה הזמן לבדוק עם הילדים שלנו עד כמה הם מרוצים מהמסכה הטבעית שלהם. עד כמה הדימוי העצמי שלהם, שביעות הרצון שלהם מהגוף שלהם, ההשלמה עם האישיות שלהם אמיתית ולא מזויפת.
יש ילדים שאף אחד מעולם לא השכיל לשאול אותם: "תגידו, טוב לכם עם עצמכם? אתם אוהבים את התחפושת שלכם, או שאתם רק עסוקים כל ביום בלבחור לכם תחפושות אחרות שיסתירו את מי שאתם?".
אל תחכו למחר. דברו עם הילדים שלכם היום. אתם לא צריכים לחכות שהילדה שלכם תפתח הפרעות אכילה בשביל שתתעוררו ותבינו שהיא מתעבת את מה שהיא מייצגת. את הגוף. הפנים. האישיות. את מי שהיא.
תקבעו איתם פגישה בבית קפה או בכל מקום אחר שנעים לכם. רק אתם והם. ותתחילו לחפור.
אמנם לא כל יום פורים, אבל יש ילדים שסובלים כל יום, אז תתעוררו לפני שיהיה מאוחר מדי, ותתחילו לדאוג שאלו לא יהיו הילדים שלכם.
תנו להם להבין שאם הם רוצים לראות את התחפושת היפה ביותר שהם יכולים להשיג הם רק צריכים להביט במראה.
(תרומה תשפ"ג)
