שורק יואב (ד"ר, יו"ר 'תורה ישראלית – לכתחילה', yoav.mr@gmail.com)בטורים האחרונים ליווינו את האופן שבו היהדות הפכה מאמונה וברית-עם ל'דת', כלומר למערכת שמרוכזת ביחסי היחיד עם א-לוהיו, ובריטואלים המכוונים לעולם אחר, שמעבר ל'עולם הזה' ולהבליו. המערכת הזו החזיקה את הזהות היהודית היטב בעידן שבו 'דת' היתה הצורה העיקרית של הקיום הקולקטיבי – אבל הפכה לשנויה במחלוקת כאשר החברה האנושית (במערב, ומשם חלחל מזרחה ודרומה) החלה להשתחרר מהגבולות המעיקים של ה'דתיות' נוסח ימי הביניים – לכיוון של השבת האמון באדם (כן, למרות ש יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לֶעָפָר / בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ / מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר / כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל / כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה / וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ / וְכַחֲלום יָעוּף), והעתקת עיקר תשומת הלב אל העולם הממשי, העולם הארצי, העולם הזה, העולם שלנו.
זהו תהליך ארוך, שראשיתו מכונה במערב 'הרנסנס'. בשיאו הוא נשאר בתוך מרחב של תודעה מאמינה מאוד וכפופה לא-לוהים, אבל הוא חוזר לאידיאל המקראי שנקרא השבת בפרשה: בריאת האדם בצלם א-לוהים. איזה מרחק יש בין הפיוט שהבאנו לעיל מ'ונתנה תוקף', ובין הפסוק המכונן של פרשתנו: "וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם". היזכרו נא בציור המפורסם של הבריאה שצייר מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית: האדם מופיע שם לא כחרס הנשבר, אלא כדמות מרשימה ויפהפיה, כפי שתיארו אותו גם חכמינו (בבא בתרא נח ע"א; ויקרא רבה אחרי מות: ר' לוי בשם ר' שמעון בן מנסיא אמר: תפוח עקבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה, קלסתר פניו – על אחת כמה וכמה).
הנצרות הופיעה במערב כמחאה כנגד החומרנות, הנהנתנות והדקדנס של רומא הפגאנית; היא העמידה במקום הכוח אידיאל של סגפנות ומרטיריות, והקימה רשתות של מנזרים. הרנסנס ביקש לחזור אל חלק מהאידיאלים של העולם הקלאסי, זה של אתונה ורומא לפני השפעתה של ירושלים החרבה – ולהשיב את הכבוד אל החומרי, אל האתסטי, אל האנושי.
המעבר הזה מקבל הד גם בתוך עם ישראל. את מקום הציפייה הכנועה לגאולה, מחליפה הציפייה האקטיבית, המתחלפת בהמשך בפעולה. "יתגבר כארי לעבוד בבוקר לעבודת בוראו", פותח מרן ר' יוסף קארו את ספרו, אותו כתב מתוך תודעה של גאולה ממשמשת ובאה. הרי לנו דוגמא נאה ל'הומניזם דתי' – העצמה של האדם מתוך הבנת מקומו נוכח הא-ל. אתה האקטיבי, אתה המעיר את השחר, והדרישה הראשונה ממך, בספר הדרכה הלכתי, היא להיות חזק. כמו אריה. כך נפתח הספר הראשון במסורת הקדושה שלנו שנשלח ישירות לבית דפוס ולא עבר בכתבי יד; כלומר הספר הראשון של תקופת האחרונים, התקופה שבה שב האדם לזירה.
אחרי עליית האדם מתחילה עלייתו של העולם, והנטייה להעתיק את המרכז של התודעה אל איזה 'עולם הבא' הולכת ונחלשת. גם כאן מדובר במידה רבה בשיבה לעקרונות מקראיים, שהרי התנ"ך מרוכז כולו בארצי – בתיקון המוסרי של העולם הממשי, ובהבטחות לשגשוג כלכלי ולעוצמה מדינית וצבאית. וככל שהעולם נעשה חשוב, השיח ה'דתי' הולך ומצטמצם אל מרחבים מוגדרים מראש, אל אנשי הדת והריטואלים של בתי התפילה, אל ענייני לידה ופטירה, ואל המבקשים את מה שמעבר לעולם – אם כהתעלות ואם כבריחה.
והזהות הקולקטיבית, שהיתה סובבת סביב האמונה הדתית, מחפשת לה שפה חדשה – ומתחילה לדבר 'לאומיות'. אף כאן זו חזרה מרהיבה אל המקרא ואל היהדות טרם לבושו ה'דתי': בעולם של יחידים וקהילות מחד, ואימפריות רבות לאומים מאידך, מבהיק המודל הישראלי המתואר בחלקיו הראשונים של המקרא – חברה לאומית, בעלת 'חוקים ומשפטים צדיקים', המרוכזת סביב בירה שהיא גם מרכז לאומי וגם לב דתי. הלאומיות היא שפה קרובה אל הברית המקראית לא פחות, ובמובנים מסוימים יותר, מהשפה הדתית. זו השפה שאימצה הציונות, וזו השפה שהביאה איתה גאולה לעם ישראל. קיבוץ גלויות, שיבה אל הארץ וריבונות עליה, ובעיקר – שיבה לקיום ממשי שם עם, שעד כה היה בגדר רעיון מופשט.
הערנו בטור הקודם שהלבוש ה'דתי' שעטתה היהדות הביא לכך שמי שדגלו בחידוש הלאומיות היהודית – ראו בדתיות היהודית מכשול. ולהפך. אבל במבט מעמיק יותר ראוי לשאול: האמנם הלבוש ה'דתי' מבטא נכון יותר את הברית שלנו מאשר הלבוש ה'לאומי'? ואולי הגיע השעה להסיר את מארת הלבושים הללו, ולתור אחרי הדבר עצמו?
