הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)יוסף הצדיק הצהיר על עצמו שמארץ העברים מוצאו, ועל כך, מלמדנו המדרש, זכה להקבר בארץ הקודש. זאת לעומת משה רבינו ע"ה, שכאשר הוכתר בתואר "איש מצרי" בידי בנות יתרו לא מיחה, ולכן נטמן בגולה (ראו מדרש תנאים לספר דברים, פרק לא, ובחזקוני על אתר).
אמנם, אין זה המקום היחיד בו מוכתרת מכורתו של יוסף כמשוייכת לעברים. הלא אשת פוטיפר שטמנה ליוסף פח כינתה גם היא אותו "איש עברי". ככלל, התואר עברי מופיע פעמים ספורות במקרא. פעם אחת, מפורסמת למדי, מתייחס לאברהם העברי, אליו בא הפליט שמבשר על נפילתו של לוט בשבי. חמש פעמים (!) מופיע התואר "עברי" בהקשר ליוסף הצדיק, ועוד כמה וכמה פעמים בדו-שיח בין משה רבינו ע"ה לפרעה ערב יציאת מצרים.
נותר לנו, אם כן, לבחון איך התואר הכה נדיר הזה הופך בפרשתנו לשמש ככינוי לארץ, ארץ העברים, כינוי יחידאי במקרא כולו. היטיב לעמוד על חריגותו של הכינוי בתקופה שבה עם ישראל טרם פרה ורבה, והפך להיות עם, הרש"ר הירש, שאמר (בראשית מ, טו): "כבר עתה היא נקראת 'ארץ העברים'. משפחה זו כבר היתה ידועה וחשובה לגויים, עד כי יכלה הארץ להיקרא ארצם".
מי שמעניק לנו כאן פירוש נאה ביותר, הוא דווקא חיים נחמן ביאליק, המשורר הלאומי, איש ספר, מדרש ולימוד, שאמנם בחר בדרך חיים שלא על פי תורתנו, אך היה קשור אליה בכל נימי נפשו. את המדרש היסודי בו פתחנו אף הביא ביאליק בספר האגדה שלו, כמשקף את חיבת הארץ של יוסף הצדיק. אולם, ביאליק מעמיק חקר במושג "ארץ העברים" אותו טבע יוסף. הוא עושה זאת בבואו לדבר על "השניות בישראל", כלומר המגמה הכפולה והסותרת של העם יהודי לשאוף לארץ מחד גיסא, ולהתנתק ממנה ולצאת אל המרחב נטול הגבולות מאידך גיסא.
ביאליק בוחן כמה פעמים הוגלה עם ישראל מארצו ושב אליה. רובנו רואים את שיבת ציון בה אנו מצויים כעת את השיבה השלישית (אחרי יציאת מצרים והכניסה לארץ, ושיבת ציון אחרי חורבן הבית הראשון). ביאליק דיבר על שיבה נוספת, של אברהם אבינו אל הארץ בה היו שבטים קדמוניים מאבותיו (דמות רמז לדבר יש בכך שכבר תרח אבי אברהם ביקש לצאת לארץ כנען). כך דרש ביאליק בברלין באדר תרפ"ב (הדברים מופיעים באתר "פרוייקט בן-יהודה", שמשמר את נכסי צאן הברזל של התרבות העברית בעת החדשה):
"יש חזיון מיוחד במינו בישראל, שאין דוגמתו בתולדות העמים, חזיון של תחיה כפולה, ויש אומרים משולשת […] תשובה לארץ אחרי גלות העם ממנה אין לה דוגמה בשום אומה. עליה משתוממים, אבל אין להכחישה. יש אומרים שכבר היתה חזרה משולשת, הרבה מהחוקרים רואים בכניסת אברהם לא"י את החזרה הראשונה, כלומר, שבטים מבני עבר הקדמונים כבר כבשו להם את א"י פעם אחת ובימי אברהם חזרו. כמובן אז לא היו עדיין אומה. ויש סמוכין לדבר, מפני שבמקורות העתיקים בהרצאת המאורעות, המתיחסים לזמן יוסף, נאמר: "כי גנב גנבתי מארץ העברים". ויש עוד הרבה רמזים עתיקים. והאגדה ע"ד הכתוב: "והכנעני אז בארץ" מראה בודאי על זה שהיה זמן שהכנעני לא היה עדין בארץ. והאגדה אומרת, שהכנעני היה הולך וכובש אתה מזרעו של שם. הרבה חוקרים מוכיחים מתוך חפירות, כי הרבה מן השבטים הקדמונים נתפזרו באשור ובבבל והביאו מתרבות בני-עבר ושבו בימי אברהם לא"י. זוהי השיבה הראשונה."
כאמור, מאז נאמרו הדברים יש להוסיף עוד את שיבת ציון החדשה, שביאליק טרם עמד על טיבה לגמרי בראשית שנות העשרים של המאה העשרים למניין הנוצרים, שיבת ציון שהתגשמה לכדי מדינה יהודית ריבונית בארץ.
תשוקתו של יוסף הצדיק אל הארץ הקסימה ושימשה השראה לא רק למשורר הלאומי, כי אם גם למשורר אחר, קודם לו במקצת, ולאומי לא פחות, נפתלי הירץ אימבר. אימבר, שמוכר לכולנו בזכות חיבורו רב החשיבות "התקוה", כתב שיר יפה וחשוב בשם "השבועה". שיר זה נכתב בימי נדודיו של אימבר בגולה (הוא שהה בארץ הקודש רק כחמש שנים), וניכרת בו אווירת הנכאים שאפיינה את כתיבתו של אימבר ואת חייו כולם, תחושת חדלון וריקנות של גלות (גם שיר זה לקוח מפרוייקט בן-יהודה): "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, אַחַי, אַחְיוֹתַי / אֲשֶׁר שָׁמְעוּ קוֹל מַנְגִּינוֹתַי, / עֵת פָּקוֹד יִפְקוֹד אֶתְכֶם אֱ-לֹהִים, / אָז בְּאַחֲרִית יָמִים יֻצָּרוּ / הַעֲלוּ מִזֶּה אֶת עַצְמוֹתַי / עֲלֵי אַדְמַת נֵכר נִפְזָרוּ".
אימבר אמנם מסיים את שירו בנחמה, אך גם היא מבטאת תחושה של חוסר חיים בהווה, של כאב גדול על כך שלא זכה לראות בגאולת ישראל ותקומתם בארצם: "וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל עֵת יִתָּקַע / עַל פִּסְגַּת הַר מוֹרִיָּה… / גַּם קִבְרִי אָז יִבָּקַע / וְנַפְשִׁי תָשׁוּב לִתְחִיָּה…".
תשע"ב
