חניך מצטיין

סיפורי האבות בספר בראשית שובים תמיד את הלב. אך מרוב ההיכרות עמם, למן גן הילדים ואילך, לא אחת נחבאות בין קפליהם דמויות פלאיות ועולמות שלמים, שלא ניתנת להם תמיד שימת הלב הדרושה.
דמויות כאלה הם "חניכיו" של אברהם אבינו, שלפי פשט הכתוב התגייסו יחד עמו למלחמת העולם הראשונה, מלחמת ארבעת וחמשת המלכים.
בהקשר המודרני, מתקשר המונח "חניך" עם ילדים צעירים בסניף "בני עקיבא" המקומי, עם חניך מצטיין בפלוגה צבאית, או עם נער שוליה במוסד חינוכי העושה שליחויות במסגרת שיקומו (ומכאן חוק החניכות, תשי"ג). אך בלשון המקרא, הופעתו של מונח זה בפרשתנו היא הפעם האחת והיחידה שהוא נזכר בתנ"ך כולו, וכולו אומר "דרשני".
על אחת כמה וכמה, כאשר התורה (בראשית יד, יג-טז) טורחת לפרט את מספרם של "חניכי אברהם", ומדגישה את שותפותם המלאה בניצחונו: "וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם. וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו, וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ, שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיִּרְדֹּף עַד דָּן. וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו, וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק. וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם".
מי היו "חניכים" אלו? במה היה ניכר ייחודו של חניך שגדל ב"סניף" של אברהם אבינו? בני כמה היו? כיצד נראו? מה הייתה זיקתם לאברהם ול"ממרא, אחי אשכול ואחי ענר, והם בעלי ברית אברהם" שנזכרו בפסוק הקודם, והאמנם אלה אותם "עבדים" שנזכרים בפסוק הבא? ומה טעם טורח המקרא להדגיש את שותפותם עמו?
פרשני המקרא לדורותיהם התלבטו בעניין זה, וכל אחד מהם הציע תשובות שונות. התרגום הקדום למקרא, תרגום אונקלוס, מדגיש את צעירותם: "וזריז ית עולימוהי ילידי ביתיה", ואפשר שהושפע גם מסוף הפרשה, שבה מבקש אברהם החזר תמורה עבור "אשר אכלו הנערים (וכאן גם מתרגם אונקלוס: עולימיא), וחלק האנשים אשר הלכו אתי, ענר אשכול וממרא".
גם מדרש האגדה (בר"ר מג) התלבט בפירוש מונח זה, והרחיב יותר את היריעה. ככל הנראה, היה קשה למדרש: אם מדובר בסתם "נערי אברהם", כגון אלה שנזכרים להלן בפרשת העקדה, מה טעם נקט הכתוב בכינוי היחידאי במקרא "חניכיו"? לפיכך מפרש המדרש כינוי זה כמכוון ללשון 'חניכה' – כינוי ושם הניתן לאדם, שבו מכנים אותו בני אדם, אף על פי שאינו שמו הרשמי (ראו, למשל, משנה גיטין ט, ח), ומכאן מסקנת המדרש: שֵם כל חניכי אברהם היו כשמו-שלו, וכולם נקראו 'אברהם'…
רש"י מתבסס על כתיב חסר של תיבת "חניכו", לשון יחיד. למרות שבנוסח המקרא הנפוץ, הנוסח הוא "חניכיו", לשון רבים, לפני רש"י עמדה ככל הנראה גרסה שונה, ועל פיה הוא מפרש: "וירק – כתרגומו וזריז, וכן (ויקרא כו, לג) והריקותי אחריכם חרב, אזדיין בחרבי עליכם, וכן (שמות טו ט) אריק חרבי, וכן (תהלים לה ג) והרק חנית וסגור; חניכיו – חנכו כתיב, זה אליעזר שחנכו למצוות, והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה, וכן (משלי כב, ו) "חנוך לנער", (במדבר ז יא) "חנכת המזבח", (תהלים ל א) "חנכת הבית" ובלע"ז קורין לו איניציי"ר [לחנוך]". לפי פירוש זה, לא היה כאן המון רב, אלא חניך אחד בלבד! ורש"י ממשיך ומפרש, בשונה מפשט הכתוב: "שמונה עשר ושלש מאות – רבותינו אמרו (בר"ר מג, ב; נדרים לב, ע"א) אליעזר לבדו היה, והוא מנין גימטריא של שמו".
ויש לתת את הדעת להערתו החריפה של האבן עזרא על אתר, שדעתו לא הייתה נוחה ממחשבי גימטריות, היכולים למצוא גימטריא לכל דבר: "וחשבון אותיות אליעזר – דרך דרש, כי אין הכתוב מדבר בגימטריא, כי יכול יוכל הרוצה להוציא כל שֵם לטוב ולרע, רק השֵם כמשמעו".
תרגום יונתן מביא מסורת המשלבת בין שני הפירושים (בתרגום חופשי): אברהם אבינו חימש את נעריו שהתחנכו למלחמה, מגידולי ביתו, אך הם סירבו ללכת, ובחר אברהם מהם את אליעזר בן נמרוד שהיה משול בגבורתו ושקול כנגד כל 318 האחרים".
לפי דעה אחת במדרש חז"ל (נדרים לב, ע"א), המשדרת מסר אידיאולוגי ברור, נהג אברהם שלא כשורה כאשר "הוריק את חניכיו", היינו "הוריקן" מן התורה. לפי מדרש זה, עשה אברהם אבינו אנגריא בתלמידי חכמים, ביטלם מתורתם לשם עשיית מלחמה, וחטאו היה כה גדול עד שמשום כך "נענש אברהם אבינו, ונשתעבדו בניו למצרים".
בעל ה"כלי יקר", יוצא כנגד גישה זו, גם אם באופן סמוי, ומדגיש נקודה שעשויה להיות לקח חשוב לימינו ובדורנו, למבקשים להיפטר מנשיאה בעול הציבור רק מכוח היותם עוסקים בתורה ו"סומכים על הנס". וכך הוא כותב: "והקרוב אלי לומר בזה שגם רש"י מודה שלקח עמו שי"ח (318) אנשים ממש, כי חייב כל אדם לעשות בדרך הטבע כל אשר ימצא בכוחו לעשות, ומה שיחסר הטבע – ישלים הנס". ובדומה לו פירש הר"ן: "שהריקן בתורה – זרזו בתורה, ובשבילה ניצחו המלחמה. לאמור: דווקא שילוב הספרא והסייפא, הוא הוא הערובה לניצחון.
דעתו של הרש"ר הירש אינה נוחה מהפירושים שקדמו לו. שהרי הפועל "וירק" מתייחס דרך כלל לכלי נשק (דוגמת "אריק חרבי"), ולא לבני אדם. אשר על כן, הוא נוטה לפרש ש"הורקה" זו הייתה הוצאתם של חניכי אברהם מן המעגל המושחת שהיו שרויים בו והכשרתם למילוי ייעודם האנושי הטהור.
כמחנך דגול, מדגיש הרש"ר הירש שרק בזכות היותם "ילידי ביתו", יכלו הם להיות "חניכיו". חינוך מתחיל ומסתיים בבית, לא בבית הספר. הבית, הוא העוגן והוא הבסיס. "החינוך מתחיל בלידה", כמאמר הרש"ר הירש. ומה היה אותו חינוך? חינוכו של "אברהם העברי", שכל העולם מעבר אחד, משחית את מידותיו, גוזל וחומס, ואילו הוא, אברהם, מעבר אחר, רואה את שליחותו וייעודו בהצלת עשוק מיד עושקו.
תשס"ט