על חסידים ובתי שערים

על חסידים ובתי שערים
פנינה נויבירט, עו"ד

"והא ההוא חסידא דהוה רגיל אליהו דהוה משתעי בהדיה עבד בית שער ותו לא משתעי בהדיה" (בבא בתרא ז:). המדרש מספר אודותיו של אותו חסיד רם מעלה, אשר אליהו היה רגיל לבקרו תדיר, ברם מיום שהתקין החסיד בית שער וגדר לביתו – הפסיק אליהו לבקרו.
מאחר שהמדרש מכנה את מתקין הגדר בתואר "חסיד" יש להניח, כי התקנת הגדר היתה מעשה של חסידות, ונבעה ממניעים רוחניים מוצדקים, ואכן כך מסביר רש"י (שם) "בית שער – להיות שומר הפתח יושב שם בצל ומרחיק את בני רשות הרבים מלהציץ בחצר". הסיבה להתקנת בית השער היא הרצון לשמור על כבודם של בני הבית ועל צניעותם, ולהרחיק את השפעות החוץ מהבית. מדוע, אם כן, מבקר המדרש מעשהו זה של החסיד, ומדוע נענש החסיד בגין מעשה זה עד כי אליהו הנביא מפסיק לבקרו?
רש"י מסביר את הביקורת על החסיד בהאי לישנא: "ולא משתעי בהדיה – לפי שמפסיק בעניים הצועקין ואין קולם נשמע" (שם). אמנם המניעים לבניית בית השער והגדר היו מוצדקים, ברם התקנת הגדר הרחיקה את העניים ממפתן ביתו של החסיד, עד כי הוא אינו יכול לשמוע את קולם, וממילא אינו נותן להם צדקה.
מדרש זה מעורר תהיות אודות משמעות מידת החסידות, בשמה התקין החסיד בית שער וגדר לביתו. האם ראוי אותו אדם לכינוי "חסיד"? ברי כי מתקין הגדר הוא מקפיד גדול על ערך הצניעות, ואמון על שמירת בני ביתו במסגרת מגוננת המסננת את השפעות החוץ – ברם ספק אם מעשהו היה מעשה של חסד. ההפך הוא הנכון, בשם אדיקותו הרחיק מתקין הגדר את העני ממפתן ביתו. בשם ההחמרה הוא אינו שומע את צעקת הדל.
על כגון דא מסופר במדרש (כתובות ס"ב:( אודותיו של רב רחומי: "כי הא דרב רחומי הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי" – רב רחומי, שלמד בישיבתו של רבא במחוזא, נהג לשוב לביתו על ערב יום כפור: "יומא חד משכתיה שמעתא הוה מסכיא דביתהו השתא אתי השתא אתי לא אתא חלש דעתה אחית דמעתא מעינה הוה יתיב באיגרא אפחית איגרא מתותיה ונח נפשיה" – בערב יום כפור אחד משכה את רב רחומי סוגיה בה עסק. התעמקותו של רב רחומי בלימודו השכיחה ממנו את הצורך לשוב לביתו, בעוד אשתו יושבת בבית קצרת רוח וסופרת הדקות להגעתו. למדנותו של רב רחומי מרשימה, ברם היכן הרחמים המובטחים בשמו – "רב רחומי"? האמנם בשם ההקפדה על לימוד התורה שכח רב רחומי את הציווי התורני לדבוק באשתו?
בדומה, מסופר במדרש אודות מפגשם המעניין של האמורא רמי בר תמרי מהעיר פומבדיתא עם רב חסדא מהעיר סורא, שהתרחש, אף הוא, בערב יום הכפורים. "רמי בר תמרי … איקלע לסורא במעלי יומא דכפורי אפקינהו כולי עלמא לכחלינהו שדינהו אזל איהו נקטינהו אכלינהו" בסורא נהגו שלא לאכול עטינים (משום בשר וחלב שבהם), ברם בפומבדיתא נהגו לאוכלם. כשהגיע רמי בר תמרי לסורא בערב יום הכפורים, אסף את העטינים שזרקו בני סורא באותו יום (עת ששחטו בהמות לקראת סעודה מפסקת) ואכלם. רמי בר תמרי נתפס על ידי בני העיר אוכל עטינים, הוא מובא לבית מדרשו של רב חסדא, שם הוא עובר חקירת שתי וערב, כדלקמן:
"אייתוה לקמיה דרב חסדא אמר ליה אמאי תעביד הכי אמר ליה מאתרא דרב יהודה אנא דאכיל" (אמר לו (רב חסדא): מדוע עשית כך? אמר לו (רמי בר תמרי): ממקומו של ר' יהודה אני שמתיר לאוכלם) "אמר ליה ולית לך נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם אמר ליה חוץ לתחום אכלתינהו (אמר לו: ואין אתה יודע כי עליך לקבל את חומרת המקום? אמר לו: אכלתי העטינים מחוץ לתחום העיר) "ובמה טויתינהו אמר ליה בפורצני ודלמא מיין נסך הויא אמר ליה לאחר שנים עשר חדש הוו ודלמא דגזל הוה אמר ליה יאוש בעלים הוה דקדחו בהו חילפי" ((אמר לו: ובמה צלית העטינים? אמר לו: בענפי גפן; אמר לו: ושמא הם מיין נסך ומשכך השימוש בהם אסור? אמר לו: אלה ענפים בני שנים עשר חודש לפחות; אמר לו: שמא הענפים גזולים ומשכך השימוש בהם אסור? אמר לו: הבעלים בוודאי התייאשו מהענפים שכן הם רקובים וצמחו מהם כבר עשבים) "חזייה דלא הוה מנח תפילין אמר ליה מאי טעמא לא מנחת תפילין אמר ליה חולי מעיין הוא ואמר רב יהודה חולי מעיין פטור מן התפילין" (ראה רב חסדא שרמי בר תמרי אינו מניח תפילין ושאלו: מדוע אינך מניח תפילין? אמר לו: מחלת מעיים יש לי ופטור אני מן התפילין) חזייה דלא הוה קא רמי חוטי אמר ליה מאי טעמא לית לך חוטי אמר ליה טלית שאולה היא ואמר רב יהודה טלית שאולה כל שלשים יום פטורה מן הציצית" (ראה שאין לו ציצית ושאלו: מדוע אינך לובש ציצית? אמר לו: טליתי שאולה ופטורה מן הציצית)
רב חסדא מקפיד עם רמי בר תמרי. חשוב לו כי הוא יקבל על עצמו את מנהג העיר ויימנע מאכילת עטינים, כי לא ישתמש בענפים ששימשו ליין נסך או בענפים גזולים לצרכי בישול ארוחתו, וכן שיעטה תפילין וציצית. ברם מחקירתו את רמי בר תמרי משתקפת מציאות עגומה – רמי בר תמרי, למדן עצום ועני מרוד, שאפילו טליתו שאולה, מגיע אל העיר סורא בערב יום הכפורים כשכל בני העיר טורחים על ארוחותיהם. במקום שיוזמן לארוחה הגונה, נאלץ רמי בר תמרי חולה המעיים לדלות מהאשפה עטינים להתקנת ארוחתו האומללה. עטינים אלו ייאכלו על ידיו מחוץ לתחום (שכן בעיר הוא אינו רצוי) כשהם צלויים על גבי ענפים רקובים בני שנים עשר חודש לפחות, שאפילו בעליהם התייאשו מהם.
בני העיר סורא אדוקים מאוד. ברם היכן החסד המובטח בשמו של האמורא "רב חסדא"? האמנם בשם הסייג שקיבלו בני סורא על עצמם שלא לאכול עטינים שכחו בני סורא לשמוע בקולם של עניים הרעבים ללחם?
בספרו מסילת ישרים עומד הרמח"ל על נטיית בני האנוש לאמץ לעצמם חומרות וסייגים מעבר לדין, על משקל בית השער והגדר שהתקין לו החסיד. אמנם הרצון להחמיר עשוי כשלעצמו להיות חיובי וכן, ברם כל חומרא שמקבל אדם על עצמו חייבת להישקל ברצינות, שכן יתכן כי ההחמרה לא נובעת ממניעים חיוביים באמת, ובלשונו (מסילת ישרים, כ', במשקל החסידות): "ותדע באמת שזהו המלאכה הקשה שבחסידות כי דקותו רב ויש ליצר בדבר הזה כניסה גדולה, על כן נמצאת סכנתו עצומה כי הרבה דברים טובים יוכל היצר לרחק כאילו הם רעים, והרבה חטאים לקרב כאילו הם מצות גדולות."
לדברי הרמח"ל, החסיד המבקש להחמיר על עצמו מעבר לדין צריך לעמוד בשלושה תנאים מקדמיים (שם): "ובאמת שלא יוכל איש להצליח במשקל הזה אלא בג' דברים: א. שיהיה לבו ישר שבלבבות שלא תהיה פנייתו אלא לעשות הנחת רוח לפניו יתברך, ולא זולת זה כלל. ב. ושיהיה מעיין על מעשיו עיון גדול וישתדל לתקנם על פי התכלית הזה. ג. ואחר כל זאת יהיה משליך יהבו על ה', שאז יאמר בו (תהלים פ"ד) אשרי אדם עוז לו בך וגו' לא ימנע טוב להולכים בתמים".
מעבר לכך, נדרש כי תישקלנה השלכות החלטת החסיד להחמיר מעבר לדין (שם): " והנה מה שצריך להבין הוא כי אין לדון דברי החסידות על מראיהן הראשון, אלא צריך לעיין ולהתבונן עד היכן תולדות המעשה מגיעות, כי לפעמים המעשה בעצמו יראה טוב, ולפי שהתולדות רעות יתחייב להניחו, ולו יעשה אותו יהיה חוטא ולא חסיד." לעיתים החמרה יתירה מעבר לדין עלולה להוביל לדריסת הוראות הדין ולהפרתן. משכך, אף אם בטווח הקצר נדמה כי התקנת הגדר רצויה כי היא מרחיקה את השפעות הרחוב מהבית, יש לוודא שאין היא מובילה להרחקת העניים ממפתן הבית ולהפרת הציווי התורני המפורש "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" (ויקרא כ"ה, ל"ו) .
סיכומם של דברים, ההחלטה האם להחמיר מעבר לדין חייבת להיבחן נוכח כשרות מניעיה והשלכות קבלתה (שם): "נמצאת למד שהבא להתחסד חסידות אמיתי צריך שישקול כל מעשיו לפי התולדות הנמשכות מהם, ולפי התנאים המתלוים להם לפי העת לפי החברה לפי הנושא ולפי המקום."
אדיקות אמיתית אינה משתקפת בהכרח ברצון להחמיר מעבר לדין, כי אם ברצון לדבוק בישרות בציוויי ה', ובלשון הרמח"ל (שם): "וזה לנו לעינים לראות אי זה דרך ישכון אור באמת ובאמונה לעשות הישר בעיני ה'".
זו היתה מעלתם של האבות, אשר אורחותיהם נלמדות בספר בראשית הוא ספר הישר, כפי שמחדד הנצי"ב מוולאזין בהקדמתו לספר בראשית: "וזה היה שבח האבות שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשרי עוד היו 'ישרים'". אבותינו הנחילו לנו חינוך תורני עמוק לערכי דרך ארץ ולרגישות חברתית, בהיותם תלמידי חכמים, אשר דעתם מעורבת עם הבריות. לא רק צדיקים וחסידים, כי אם – ישרים, כתנאי הכרחי לשלמות העם והארץ בבחינת: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטובה…"
תשס"ט