מערכת שבתוןד"ר מוטי גולן
פרשת השבוע, פרשת "מקץ" המונה קמ"ו פסוקים כמעט תדיר תחול בימי החנוכה, חג האורים והנסים ל"גיבורי כוח עושי דברו". ועל כך אמר אחד מחכמי ישראל במאמרו לחג החנוכה: "יפה כוחו של הרוח מרוחו של הכוח" ודורשי רשומות עוד מקדמא דנא רמזו על הקשר שבין פרשת השבוע לחג החנוכה, כדלקמן: "חנוכה מן התורה, מניין?" – מן המילה "שנתים" – ר"ת: שמאל נר תדליק. ימין מזוזה".
באחד מפרקי הפרשה [מ"ב] מתואר מפגש ראשוני וקשה ביותר בין "האח האבוד" יוסף לבין אחיו הגדולים יותר שירדו למצריים בהוראת יעקב כדי "לשבור אוכל". יוסף הוא השליט החזק באימפריה המצרית ואחיו הם המבקשים מאיתו אוכל כי "הוא המשביר לכל עם הארץ". המפגש רווי מתח. יוסף מתנהג אליהם בצורה קשה ואף התורה מעידה על כך [בראשית מב, ז]: "וירא יוסף את אחיו, ויתנכר אליהם וידבר איתם קשות" ואף מאשים אותם בריגול, עבירה חמורה אשר בגינה נתלים "בראש חוצות".
השורש "נקם" לנגזרותיו השונות, מופיע במקרא כ-80 פעם ומשמעותו הטרמינולוגית בעיקר, היא: לשלם לעושה רע כגמולו, כמו גם לתבוע עלבון שנעשה לאדם או לדבר מסויים. על פי הסיפור המקראי, היו ליוסף את כל הסיבות והצידוקים שבעולם "לנקום" באחיו אשר מכרוהו "בעבור נעליים" [כדברי הנביא עמוס] ו"לתבוע את עלבונו" בגין מעשיהם כלפיו, מעשים, שלפי קביעתנו "היו בלתי מידתיים בעליל".
ועם כל זאת, שאלתנו היא: האם זוהי העת לסגור חשבונות, ודווקא מאדם הידוע בכינויו "צדיק", ואשר עפ"י המדרש "שרתה עליו רוח הקודש מנעוריו ועד יום מותו והייתה מנהגת אותו בכל דבר"? וכי יוסף לא ידע והכיר את השקפת עולמה של היהדות שנקמה ונטירה אינן הדרכים הנכוחות "שיבור לו האדם" והן אסורות מדאורייתא, כפי שנאמר [ויקרא יט, יח]: "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך" [ועל אחת כמה וכמה "את אחיך"]? האם, חלילה, התנהגותו ויחסו הנוקשה של יוסף כלפי אחיו הנתונים למרותו הבלעדית, לחיים ולמוות, לשבט או לחסד, נבעה מיצר נקמנות שפעפע ובער בעצמותיו במשך 22 שנים שבהם היה מנותק ממשפחתו ומבית אביו?!
ונראה לנו לתרץ ולקבוע בוודאות, שחלילה, לא היה אף שמץ של נקמנות מצידו של יוסף כלפי אחיו. יוסף היה כליל השלמות בעבודתו הרוחנית: "יוסף לא נחשד על העבירה" [ע"ז ג.] ומשום ש"קידש שם שמיים בסתר הוסיפו לו משמיים אות אחת משמו של הקב"ה" [סוטה י:]. גם אם על פניו נראה שיוסף נהג בנקמנות, היה זה אך ורק כדי להציל את אחיו האהובים מ"דין שמיים", קרי: עונש בידי שמיים. יוסף הכיר את גודל ועוצמת החטא של האחים כלפיו באופן ישיר, ואת גודל ועוצמת החטא של האחים כלפי אביהם יעקב, באופן עקיף. יוסף ידע שישנה "קפידא" רצינית בשמיים על מעשיהם הנלוזים ועלולים הם להיענש בצורה קשה, ולכן הוא מעדיף שהוא ישמש כאותו "שבט ומקל עונשין". אשר על כן, וכדי לקיים בהם "מידה כנגד מידה" יוסף מבצע את הפעולות הבאות: "מחשיד" אותם בריגול כפי שהם חשדו בו. "זורק" אותם למשמר (בית סוהר) כפי שהם זרקו אותו לבור. "לא נענה" להפצרותיהם ולתחינותיהם שאינם מרגלים כפי שהם לא נענו להפצרותיו ולתחינותיו.
זאת ועוד. באמצעות התנהגותו ויחסו הקשה כלפיהם יוסף מעורר את אחיו לעשות "חשבון נפש" נוקב כלפיו וכלפי אביו. וגם אמנה, לאחר דבריו הקשים ולאחר שלושה ימים של "מחבוש", האחים מצדיקים עליהם את הדין ומביעים צער וחרטה [בראשית מב, כא]: "ויאמרו איש אל אחיו: אבל, אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו. על כן באה אלינו הצרה הזאת". ובהמשך, האחים מבטאים רצון ונכונות "להתיישר עם הקו" שקבע יוסף בכך שהם "נלחמים" להוריד את בנימין איתם למצריים כדי להוכיח את דבריהם. ורק כאשר יוסף היה משוכנע לחלוטין שכל אשר עשה היה דבר כדאי ונחוץ, או אז, הוא מתוודע אליהם, מזמינם לאכול ולהתגורר עימו כמשפחה אחת מלוכדת ומאוחדת, כאילו שמעולם לא היה נתק ביניהם.
