עכשיו אתה בא?

סיפור המבול הוא אחד משיאי האסונות בתולדות ימי עולם.
עשרה דורות בלבד אחר בריאת האדם, נזר הבריאה. הקב"ה מתבונן בעולמו, ורואה מציאות שחורה משחור, כל יום, כל היום.
"וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו – הכל, בכל מכל, לא רק קצת – רק רע כל היום".
התוצאה נוראית, שואתית: "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, ויתעצב אל לבו. ויאמר ה': אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, מאדם עד בהמה, עד רמש ועד עוף השמים, כי נחמתי כי עשיתם".
והשאלות רבות מספור, במישור האמוני והתיאולוגי, במישור האנושי והמעשי: הכיצד זה הקב"ה, אדון כל, "מתחרט" ו"ניחם", כביכול, על מעשה ידיו-שלו? ומה חטאו כל הבהמה, הרמש ועוף השמים, שגם דינם נגזר לכליה, בשל חטאי האדם?
הסופר אלי ויזל, "בוגר" אושוויץ ובוכנוולד, קרא את התורה כולה ב"עיניים של ניצול". משהגיע לפרקים אלה, תהה על השואה שבאה לעולם: "קץ כל בשר בא לפני". העולם עמד מלכת. לא סוף, לא סיום. קֵץ.
לדבריו, כביכול הקב"ה, ה"מחזאי", החליט לשים קץ לעולמו תיכף ומיד. "מסך בבקשה! המחזאי אינו מרוצה מן הביצוע. בדעתו להכין טיוטה אחרת ולהתחיל הכל מן ההתחלה" (הנשמה המקראית, ת"א תשע"ג, עמ' 67).
והשאלות מתבקשות מאליהן, וכמו מהדהדות את השואה שאירעה כמה אלפי שנים לאחר מכן: מדוע העונש הקבוצתי הזה? מדוע המבול הזה אשר סחף לתהום את כל מה שאינספור אנשים תכננו והשיגו, בנו ושיקמו? הטקסט אינו מספק תשובות.
"כל שנאמר לנו", כותב ויזל, "הוא כי בני האדם חטאו, אך אין מציינים מה מהות הפשע. על איזה חוקים עברו בני האדם? היכן? מתי?".
בתוך האימה, החושך והצלמוות מזדהר סיפורו של נח. על פניו, "איש, צדיק, תמים". למראית עין, איש מופת.
קריאה "בעיניים של ניצול", מובילה לפרשנות שונה לחלוטין. לא רק בשל הדגש שהיה רק "צדיק בדורותיו", ולפי "הדורשים לגנאי", "אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב כלום", אלא גם "צדיק בפרווה", הדואג רק לחמם את עצמו ואינו נותן דעתו לשאר בני דורו.
בתחילת הדרך נתפש נח כהבטחה הגדולה. "נח" הוא התקווה, הנחמה שבאופק. "זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו". ולא עוד, אלא שהוא "מוצא חן בעיני ה' ", תואר שאיש מלבדו לא זכה לו. מה עוד נבקש?.
נח מציית לצו הקב"ה. ממלא פקודות. בונה את התיבה. מכניס לתוכה את בני משפחתו הקרובה ואת החיות. אבל חלק ממדרשי חז"ל מעבירים עליו ביקורת נוקבת. לפי מקצתם, גם אז לא האמין במבול. הוא חיכה עד שהמים יגיעו לקרסוליו ורק אז נכנס לתיבה.
הרבה למעלה מזה. נח שומע שהקב"ה מביא מבול וכליה על העולם, ושותק. הוא עומד מנגד ואינו זועק כנגד העוול הנורא של החרבת עולם.
שתיקת נח זועקת עוד יותר כשמשווים אותה למעשיהם של אחרים. כשביקש הקב"ה להשמיד את העם לאחר מעשה העגל, עמד משה רבנו וחילה את פניו. כשביקש הקב"ה להשמיד את סדום, עיר שכמעט כל אנשיה "רעים וחטאים לה' מאד", עמד אברהם והתווכח עם הקב"ה, בניסיון להצילם.
לא כן נח. בשעת מעשה, בעת המבול, הוא שותק. לאחר המבול, כשהכל מסתיים, הוא מסרב ל"צאת מן התיבה". הכיצד יוכל להתבונן בפניו של עולם שהיה פורח וכעת כולו חרב?
רק ציוויו של הקב"ה, "צא מן התיבה", מכריח אותו לנסות ולשקם את החורבן הנורא. "תתארו לעצמכם", כותב הניצול אלי ויזל, "איך הרגיש כאשר עלה ליבשה וגילה את הארץ הריקה וההרוסה? הוא בוודאי חיפש את המקומות המוכרים, את נקודות האחיזה, ערים של אור ושל חיים, מקומות יישוב וקולותיהם. וכמו אלפי שנים לאחר מכן, בסיום השואה הנוראה, תוהה נח: "מדוע אני? מדוע דווקא אני ניצלתי?".
לפי מדרשי חז"ל, רק לאחר שיצא מן התיבה, השמיע נח זעקה שקטה, נגד החורבן. אך זה היה כבר מאוחר מדי. ובתגובה נענה: "כעת אתה בא? למה לא השמעת זעקתך קודם, כשעוד היה ניתן למנוע את החורבן?".
כבכל טקסט יהודי ראוי לשמו, השאלות – גדולות, גדולות מן החיים. ותשובות – אַיִן.
(נח תשע"ט)