ד"ר תמר מאיר (ראש ביהמ"ד 'כולנה', ראש החוג לספרות בגבעת וושינגטון)בסיפור מכירת יוסף, יש מקום מיוחד לראובן. הוא אינו חלק מעצת האחים, ונראה שאף לא באותו מקום:
"וַיִּשְׁמַ֣ע רְאוּבֵ֔ן וַיַּצִּלֵ֖הוּ מִיָּדָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א נַכֶּ֖נּוּ נָֽפֶשׁ: וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֣ם׀ רְאוּבֵן֘ אַל־תִּשְׁפְּכוּ־דָם֒ הַשְׁלִ֣יכוּ אֹת֗וֹ אֶל־הַבּ֤וֹר הַזֶּה֙ […] לְמַ֗עַן הַצִּ֤יל אֹתוֹ֙ מִיָּדָ֔ם לַהֲשִׁיב֖וֹ אֶל־אָבִֽיו" (לז: כא).
המדרש (ב"ר פד) מנסה להבין את מקומו – הפיזי והנפשי – של ראובן: "וישמע ראובן וגו'. ואיכן היה? ר' יהודה א': כל אחד מהם היה משמש את אביו יומו, ואותו היום היה של ראובן. ר' נחמיה א': בכור אני, ואין הסירחון נתלה אלא בי. רבנין אמ': […]הייתי סבור שנדחיתי מכוח אותו המעשה, והוא מונה אותי עם אחי: 'והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים' וגו' ואיני מצילו? אמר לו הקב"ה: אתה פתחת בהצלת נפשות תחילה, חייך אין מפרישין ערי מקלט תחילה אלא בתחומך".
ר' יהודה מתייחס למקום פיזי שונה: ראובן לא היה איתם, בגלל שזו בדיוק הייתה התורנות שלו עם אביו. לנימוק טכני זה, משמעות מהותית: ראובן, שבדיוק בא מאביו, לא יכול שלא לנסות "להצילו להשיבו אל אביו". ר' נחמיה מתייחס למקום נפשי שונה: ראובן מודע לאחריותו כבכור האחים. ברור לו שהוא יישא באחריות ובאשמה למעשה, וממילא – חייב להשיבו אל אביו. חכמים מתייחסים למקום השונה ביחסו ליוסף ולחלומותיו, כנגזרת ממקומו הרוחני השונה: ראובן נוטה חסד ליוסף, על כך שמחלומותיו עלה גם מסר של תקווה עבור ראובן – הוא עדיין נכלל בבני יעקב, ולא נודה מירושתו אחרי מעשה בלהה. הכוונה של ראובן להציל נפש, הגם שלא הצליח, מזכה אותו בערי מקלט בחלקו – שנועדו להציל את נפש הרוצח, שלא התכוון להרוג.
בהמשך חוזר ראובן אל הבור ומגלה שהוא ריק. גם כאן שואל המדרש "ואיכן היה"?
"[וישב ראובן אל הבור] וגו' ואיכן היה? ר' אליעזר א': עסוק היה בשקו ובתעניתו, וכיון שניפנה הלך והציץ לאותו הבור. הה"ד: וישב ראובן וגו', ר' יהושע א': כל טרחות הבית היתה מושלכת עליו כיון שנפנה הלך… […] אמר לו הקב"ה: מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה, ואתה פתחת בתשובה תחילה. חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחילה, אי זה הוא? זה הושע: 'שובה ישראל עד ה' א-להיך'" (הושע יד ב).
אנחנו מוצאים התייחסויות דומות. ר' יהושע מתייחס לטרחת הבית המוטלת על הבכור, וקורא את המילה 'וישב' מלשון 'שובה ונחת'. ר' אליעזר מתייחס ל'וישב' מלשון תשובה: ראובן מתאבל ומתענה על חטאו. גם כאן, מידה כנגד מידה, מבטיח הקב"ה שיצא מראובן בן שיפתח בדברי תשובה.
זהו מקומו השונה של ראובן: הוא לא חלק מאחיו הן בגלל כובד האחריות, והן בגלל תחושת האשמה. באופן טרגי, ראובן לא מצליח לרתום את השונות הזו לעמידה נחושה יותר כנגד שאר האחים. הוא מסתפק בנסיון להרוויח זמן – ומפסיד את ההזדמנות.
על כך מלמד אותנו מדרש רו"ר ו: "אמר ר' יצחק: למדתך תורה דרך ארץ שכשיהא אדם עושה מצוה יהא עושה אותה בלב שמח. שאלו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו 'וישמע ראובן ויצילהו מידם' היה טוענו ומוליכו אצל אביו".
אילו היה יודע ראובן שמעשיו ייכתבו לדורות (שמצלמים אותו לטלוויזיה), היה מגייס את הכוחות לפעולה מהירה ונחושה להצלת אחיו. אולי, כי היה מבין שבכך יאזן את הכתוב השלילי לגבי חטאו. אבל הוא לא שם. הוא בשקו ובתעניתו, במטלות הבית. מרגיש מצד אחד בכור ואחראי, ומצד שני נבוך וחסר ביטחון בשל חטאו.
לו היינו מבינים את ההשפעה האפשרית של מעשינו לדורות – אולי היינו מצליחים גם אנחנו להתגבר על חוסר בטחון, ולפעול באופן המלא והאקטיבי הנדרש מאיתנו. (וישב תשפ)
