איזקסון מירון ח. (סופר ומשורר)לעיתים ברורה לנו לגמרי החלוקה בין הגורמים לבין התוצאות. יאמר מיד, שגם במצבים "בהירים" אלה אנו צפויים לא פעם לטעות. ועם זאת, ישנם מקרים שבהם הסיבה והתוצאה נעות יחד במעין מעגל בלתי פתיר.
למשל, היחסים בין תלמוד, מעשה, אמונה ומצוות נראים לעיתים בסדר אחד ולעיתים בסדר אחר. אומנם "התלמוד מביא לידי מעשה", אבל גם "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". בחיינו השגרתיים אנו מודעים לכך שהכוונות והפעולות כרוכות אלה באלה.
בעיניי, אחד הביטויים הנוקבים בתורה המבטאים מורכבות מעין זאת הוא: "כי על כן". אנו פוגשים ביטוי זה בפרשת "וירא", למשל, כאשר אברהם אבינו פונה למלאכים המגיעים לאוהלו: "ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו כי על כן עברתם על עבדכם, ויאמרו כן תעשה כאשר דברת" (פרק יח, פסוק ה). הפשט הוא: מאחר שעברתם אצלי במקומי הרי באופן טבעי אדאג לכבד אתכם בלחם בסעודה. אולם אפשר גם לתפוס זאת בדרך לכאורה הפוכה מבחינת סדרי הזמן וההיגיון: אתם עברתם כאן אצלי כדי שאדאג לארח אתכם ולהסעיד את לבכם! הצירוף העברי הנפלא "כי על כן" מניח להבין את רצף האירועים באופן שונה לגמרי. אך מה אכן גרם למה ומה קדם למה מבחינה תודעתית? מהי נקודת המוצא העיקרית והקובעת של הארוע המתואר כאן?
דומני שבעומק הדברים ניתן ללמוד ששתי האפשרויות ממשיכות להתקיים יחד ואף אולי מזינות האחת את השניה. לא פעם אין אנו יודעים האם תופעה כלשהי היא תגובה למעשה שלנו, או שהתגובה הייתה מלכתחילה נתונה וצפוייה והמעשה שלנו פעל רק כדי לקיימה. זה יכול להיות רלבנטי גם לפעולות המתרחשות בטבע ובוודאי בכל הנוגע להתנהגות האנושית.
גם בהפטרת וירא (מלכים ב , פרק ד) אנו מוצאים תיאור ארוע המתרחש על פי הנחייתו של הנביא אלישע. האשה האלמנה נקלעת לחסרון כיס קשה. הנביא מנחה אותה לאסוף כלים רבים אשר יתמלאו בשמן. "ויהי כמלאת הכלים ותאמר אל בנה הגישה אלי עוד כלי ויאמר אליה אין עוד כלי, ויעמוד השמן". האם השמן פסק מפני שתמו הכלים? האם הכלים תמו מפני שממילא הסתיימה זרימת השמן?
בפרשת "חיי שרה" אנו יכולים למצוא כיוון אחר המשלב דברים ומהויות שלכאורה אינם ניתנים לשילוב. עבדו של אברהם מבקש מלבן ובתואל לפעול כלפי אדונו ב"חסד ואמת". שילוב זה הוא חותמו של אברהם, ולמעשה גם של יצחק ויעקב, מתחילת דרכם. מובן לנו שעמידה נחרצת על "האמת" אינה מאפשרת את דרך החסד, וכך אף להיפך. ובכל זאת השילוב הקשה הזה חיוני. לבן ובתואל אינם מסוגלים להתכנס למידות החסד והאמת כשהן חבוקות זאת בזאת. תשובתם קובעת מצד אחד שאם מה' "יצא הדבר", אין להם דרך להתמודד עם הסוגיה. מצד שני בפועל הם נחזים כמעכבים את המהלך.
האם ניתן לראות זאת רק כפעולה ערמומית, או אולי דווקא כצורך לכבד גם את דעתה של רבקה? אין לדעת בוודאות, אולם סביר שבתוך התודעה של משפחת לבן היתה התרוצצות מורכבת מאוד, בין המשיכה לקשר עם בית אברהם לבין הרתיעה מכך.
הלשון האנושית, ובעיקר הלשון העברית, וכמותן ההתנהגות האנושית המורכבת, מבטאות לא פעם את הנוכחות של מצבים שונים בעת אחת. לא תמיד ברור מה גובר על מה. ההתרוצצות הזאת נעה בקרבנו והמאמץ האנושי הוא להכיל את הכוחות האלה בלי להתעלם מגיוונם ומתוך שאיפה להכרעה האמונית והמוסרית הרצוייה. ואכן רבקה פועלת בדרכו של אברהם (אביו של בעלה העתידי) וכפי שהוא נצטווה "לך לך", כך היא עונה לבני משפחתה: "ותאמר אלך".
