הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')"ילדים קטנים – צרות קטנות, ילדים גדולים – צרות גדולות", כך אומר פתגם ידוע. אברהם אבינו בוודאי נזכר בפתגם הזה כאשר שב מן העקדה, ושם לב לבעיית הרווקות המאוחרת של יצחק. למרות שיצחק כבר היה מבוגר, אברהם דואג לו לשידוך הולם, ושולח צי שלם של ספינות מדבר להביא לו את האישה הנכספת.
אברהם קיים את כל החובות שהאב חייב כלפי בנו לדברי הכול. חכמינו הורו: "האב חייב בבנו למולו, ולפדותו, וללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות" (קידושין כט, א). אברהם מל את יצחק, לימדו כנראה אומנות, שכן יצחק עשה חייל בחקלאות ודאג להשיא לו אישה. לפי מדרשי חז"ל הוא שלח את יצחק ללמוד תורה "אצל שם בן נח" (ב"ר, נ"ו), ומפדיון הבן היה אברהם פטור, כיוון ש"נמסרה לו הכהונה" (במ"ר פ"ד, א).
ואכן הבחירה באברהם לאבי האומה הנבחרת נבעה בדיוק מכך שהוא היה בעל מסוגלות לחנך היטב, ולהעביר את דרכו הלאה, כפי שהעיד הקב"ה: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט). התנהגות אברהם כאבא-מחנך הפכה אותו למקור המכונן לחובת ההורים לחנך את בנם ('משך חכמה', שם).
דאגתו החינוכית של אברהם מופיעה בביטוי ציורי יוצא דופן שמופיע במדרש האומר: "לא נדנדה עריסה תחילה אלא בביתו של אברהם אבינו" (ב"ר, וירא, נג). העריסה מסמלת התפתחות מתונה, קשובה ואנושית. היא נותנת ביטוי לעקרונות חינוכיים של סבלנות לצמיחה, הקשבה לקצב הייחודי של כל ילד, ומתן תשומת לב לתהליך הגדילה ולא רק לתוצאה. עד הולדת יצחק הילדים גדלו במהירות, מבלי שההורים נתנו דעתם עליהם. אברהם ושרה יצרו שינוי. הם האמינו בחינוך הורי, הקדישו זמן לשבת ליד עריסת יצחק, וכשהם נדנדו אותה הם לימדו אותו להתקרב ולהתרחק, ללמוד מההורים מקרוב ולהיות מסוגל גם לחיות כעצמאי ורחוק.
בניגוד מוחלט לאברהם, אנו מוצאים בפרשת "חיי שרה" גם את הארכיטיפ של ההורה המנותק. הוא מגולם בדמותו האנמית של בתואל אבי רבקה, שכנראה לא היה מעורב כלל בחיי ילדיו. בנו, לבן, נכנס לחלל הריק שהותיר. הוא מנהל את המשא ומתן עם עבד אברהם על לקיחת רבקה ליצחק, והוא שמאשר את ביצוע השידוך.
כאשר הפכו יצחק ורבקה להורים, כל אחד מהם בחר ללכת בדרך הפוכה מזו שחווה בבית הוריו. יצחק שחווה מעורבות אינטנסיבית מצד הוריו הדומיננטיים, לא היה מעורב דיו בגידול ילדיו, וכך לא עמד אל נכון על טיבם של יעקב ועשיו. לעומתו, רבקה אשר חוותה רפיסות מצד אביה, בחרה לגלות יוזמה ומעורבות בחיי ילדיה, הכירה לעומק את אישיותם, ואף פעלה במרץ ובגבורה כדי לחרוץ את גורלם. לבסוף, רבקה הייתה זו ששלחה את יעקב חרנה לקחת לו אישה, וליצחק לא נותר אלא לברך על המוגמר.
לא בכדי אנחנו קוראים למייסדי האומה "אבות ואימהות". הם מלמדים אותנו כיצד אבות ואימהות צריכים להתנהג, ועד כמה עליהם להיות מעורבים בחינוך הילדים. בזמננו, כאשר דעת ההורים נתונה לעבודה וללימודים, לקריירה ולשאר עיסוקים, רבים נוטים להשליך את יהבם על בית הספר, ומצדיקים את חוסר המעורבות שלהם, בתפיסה נאורה, כביכול, לפיה יש לתת לילדים עצמאות מירבית, ואסור להיכנס להם לחיים.
ברם, דווקא כיום נדרשת מעורבות הורית גדולה מבעבר. אם בעבר ידעו ההורים היכן ילדם נמצא, כיום הוא עשוי להימצא פיזית בבית, ובה בעת להיות בכל אתר ואתר. אם בעבר מרעין בישין מסוימים היו מחוץ להישג ידם של הילדים, כיום הם מסוגלים להשיג בכוחות עצמם חומרים מסוכנים, שתיה חריפה ושאר אבות נזיקין. לכן בזמנינו, הורות בלא מעורבות, איננה אלא רשלנות.
פתגם מקביל לזה שבו פתחנו אומר: "ילדים קטנים – כאב ראש, ילדים גדולים – כאב לב". כיום יש גיל ביניים שעלול לגרום גם כאבי ראש וגם כאבי לב. זהו גיל ההתבגרות, המתחיל מוקדם מבעבר, ומסתיים מאוחר בהרבה (אם בכלל…). כדי למנוע כאבי ראש וכאבי לב שכאלה, על כל הורה להיות מעורה בחיי ילדיו, לשים לב ולהתעניין, ללוות ולהתייחס. חשוב להיות הורים נאורים אך עם זאת גם נעורים.
