קצת שלווה – בקשה קשה

על הפסוק הפותח את פרשתנו: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" נאמר: "ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף" (רש"י עפ"י ב"ר פד, ג). מדוע דווקא יעקב ביקש לשבת בשלווה ואילו אבותיו, אברהם ויצחק, לא ביקשו זאת?

נראה שאברהם ויצחק לא יכלו לבקש לעצמם שלווה, משום שעד גיל מאוחר הם לא הגשימו את משאת נפשם ותפקידם. ה' בירך אותם שיצא מהם עם גדול ורב ככוכבים שיירש את ארץ ישראל, אולם אף בהגיעם לגיל זקנה הם לא ראו פריון והתרבות, ולא כל סימן לירושת הארץ והתיישבות.

יעקב חשב שהגיע לכך. יש לו 12 בנים, הוא חזר לארץ שלם, ועשיו קיבל אותו בחיבוק גדול ונשיקה, הודה לו על הברכות והלך לו לאדום. זמן קצר לאחר שנכנס יעקב לארץ, הוא ראה שתושביה מכבדים אותו ומורתעים, ככתוב: "וַיְהִי חִתַּת אֱ-לֹהִים עַל הֶעָרִים". לפיכך, חשב שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה, ואפשר שסוף-סוף יישב בשלווה.

ואז קפץ עליו רוגזו של יוסף, והחל ריב אחים, ובמקום שלווה הגיעו אובדן וכוס יגונים. כאן עלינו לשאול: מה רע בקצת שלווה? מדוע בקשת יעקב נענתה בשלילה, ושלוותו הופרה והופרעה? להבנתי, ישיבה בשלווה איננה עבירה, ורוגזו של יוסף לא היה עונש, אלא התרחש באופן טבעי. כשאנשים יושבים בשלווה, הם מרשים לעצמם לריב, עושים עניין גדול מדברים קטנים, ומתוך ביטחון שהם יציבים ועוצמתיים ואינם צריכים לחשוש מאויבים, הם הולכים ומסתבכים במלחמות אחים.

כך קורה בפרשתנו כשריב האחים מידרדר כמעט לרציחה, ובסופו של דבר מוביל לחטיפה. יוסף, בנו האהוב של יעקב נחטף, נמכר ומורד למצרים, ומסיים את הפרשה עמוק במנהרה, כשהוא תולה יהבו בשר מצרי ממתקן הכליאה, ובכיליון עיניים מצפה לעסקה וליציאה.

רבים מדברים בשנים האחרונות על משבר הדור השלישי: הדור הראשון מייסד מדינה, הדור השני מחזק ומשפר את מצבה, ואילו הדור השלישי חש ביטחון רב ועוצמה ועובר לעסוק במאבקים פנימיים. כך אירע בהיסטוריה היהודית בממלכה של הבית הראשון, בה דוד הוביל את הדור המייסד, ייצב את גבולות הממלכה והקים מערכות צבא, מלוכה ומינהל. שלמה הנהיג את דור הבנייה והפיתוח, והפך את הממלכה למעצמה כלכלית, מדינית ודתית, ובתקופתו זכו ישראל לשבת בשלווה: "וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ" (מל"א, ה, ה). אולם, בדור השלישי הגיעו רחבעם בן שלמה וירבעם בן נבט, שהובילו לפילוג הממלכה וזרעו את זרעי ההרס שלה.

כך אירע גם בימי הבית השני, כשבני מתתיהו ייסדו את המדינה החשמונאית, ואחריהם הגיעו אלכסנדר ינאי ורעייתו שלומציון אשר בנו, פיתחו וחיזקו את מדינתם. או אז, בדור השלישי, הופיעו בניהם, הורקנוס ואריסטובולוס. הם נלחמו זה בזה מלחמת אחים, שהביאה לכניסת רומא לארץ והוליכה לחורבנה (ראו: נתנאל אלינסון בספרו: "קיצור תולדות הישראליות"). החשמונאים אמרו "מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד", ובו קראו: "וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם", מתוך אמונה  ששלוותם וגאולתם יהיו לעד. קפץ עליהם רוגזן של מלחמות אחים, שהחלו בשנות השבעים למלכותם, ותמו בשנת שבעים עם החורבן.

לדעתי, אפשר לראות את משבר הדור השלישי כבר בספר 'בראשית', בדורו של יעקב, הדור השלישי לאבות. יעקב חזר לארצו כשהוא מבוסס כלכלית, השלים את הקמת משפחתו, העימותים עם אויביו כבר היו מאחוריו, והוא רואה סימנים להתגשמות הבטחות ה' להמשך הפריון, לירושת הארץ ולביטחון בה. אולם, תקופת מנהיגותו כמנהיג בדור השלישי מתחילה רק עכשיו, כשמסביבו 12 בניו. הבנים, שגדלים בתחושת שלווה וביטחון, מתחילים בעימותים פנימיים שמידרדרים למלחמת אחים.

במדינת ישראל אנו נמצאים עתה בדור השלישי, והחברה הישראלית בדורנו ביקשה אף היא לישב בשלווה. היא רצתה להאמין שאויבינו מורתעים ויש לנו עוצמות ביטחוניות, כלכלה איתנה, היי-טק משגשג ומדע מתקדם, ואנו יכולים לבקש לעצמנו חיים טובים, נוחים ושלווים. קפץ עלינו ריב אחים, ובעקבותיו קפצו עלינו אויבים מרים.

המלחמה הנוכחית חוללה שינוי מהיר וחד באבחת חרב. החברה הישראלית התנערה משלוותה, עוררה רוח גבורה, הסירה חלודה מהערכים הלאומיים, חידשה סולידריות חברתית וערבות הדדית, והגבירה התנדבות, מסירות ורוח של אחדות.

אולם, רוח האחדות והתקומה שקמה לנוכח האימה והאיבה, חלפה והתחלפה כשהחיים החלו לחזור לשגרה. תסמונת הדור השלישי חוזרת ונעורה, והיא מאיימת יותר מכל צרה חיצונה. מלחמת האחים של בני יעקב מסתיימת בבור במצרים, זו של מלכות יהודה וישראל בימי התנ"ך ובבית שני מסתיימות בחורבן וגלות. העימותים של ימינו חייבים להסתיים אחרת, כדי שמה שהיה בימים ההם לא יהיה בזמן הזה.