1.
במדינת אוטופיה, זה ברור שמילה זו מילה, התחייבות זו התחייבות, גם כשהיא נאמרת מפי פוליטיקאי. במדינת ישראל, גם אם זו הציפייה, הרי ככל שמדובר בפוליטיקאים, גובה הציפיות כגובה דשא קצוץ. ומזה ישר למציאות שלנו, של אחרי הבחירות לכנסת ה-26. בתוצאות הבחירות, כפי שכולנו בחרנו, אין ניצחון מובהק לאף אחד מהגושים, ניצחון שמבטיח שהוא זה שירכיב את הממשלה הבאה ונציגו הוא שיעמוד בראשה. עפ"י החוק, השבוע החל תהליך שעשוי להימשך 3 חודשים עד שנראה או ממשלה כלשהי או …בחירות פעם נוספת. אלא אם כן. אלא אם המנהיגים בשני הגושים יתעלו על עצמם, ויחזרו בהם ולו מאחד הלאווים שאמרו ערב הבחירות. למשל: רק לא ביבי (מצד גוש השינוי), ומצד שני את ההתנגדות להקמת ועדת חקירה ממלכתית או עניין חוק ההשתמטות מהצד הימני. והעיקר – שתמצא הדרך להקמת ממשלת חירום לאומית ציונית, בעיניים שלי בעדיפות להתבסס על הליכוד וישר של איזנקוט תחילה, אליהן יצטרפו מפלגות ציוניות אחרות. את העניין המוסרי של 'אי עמידה בהתחייבות' יוכלו הפוליטיקאים להסביר בדרך הפשוטה: התכוונו למה שאמרנו, קיווינו שהציבור הרחב ילך איתנו על זה, אבל אזרחי ישראל אמרו את שלהם בבחירות, לא נתנו מנדט שלם לאף אחד מהגושים, 'כפו' עלינו להקים ממשלת אחדות, והמחיר הזה של אי כיבוד התחייבות אחת מיני כמה, שווה את זה. כמובן שגם זה עדיין לא מבטיח שתוקם כאן ממשלת אחדות, שכן עדיין המכשולים עצומים אפילו בתוך גוש השינוי שמתקשה לייצר חזית אחידה.
להערכת פרשנים רבים, אופציית ממשלת מיעוט בהסתמך על הסיעות הערביות מזה או הם והחרדים מזה אינה ריאלית, ונתדרדר לסיבוב בחירות נוסף. ועד אז, הממשלה הנוכחית תמשיך כממשלת מעבר. בעיני- לא האופציה המועדפת.
לא מן הנמנע שדונאלד טראמפ יהיה 'המכה בפטיש' שיעשה פה סדר, לכשיתפנה מבחירות החצי שהתקיימו בארה"ב ביום שלישי.
2.
אפילו בפגישת ראשי גוש השינוי, ביום שלישי, שללו כולם ממשלה עם ערבים, כפי שביקש יאיר גולן, אך לא שללו מגעים עם החרדים. ממגעים אף אחד לא מת, בטח לא מדיבורים על מגעים. תחושתי, הפער בנושא גיוס או השתמטות כה גדול שלא יהיה ניתן לגישור, בטח כשגולן וליברמן עדיין חלק מהגוש, וכל הדיבורים על מגעים נועדים להיות לחץ על נתניהו. שלא לדבר על כך שאגודת ישראל היא בכלל אגוז קשה. מצד השני, אני מבין את הרתיעה והחשש שיש לרבים וטובים מאחיי היהודים משיתוף המפלגות הערביות בקואליציה. בטח ובטח כשנושאים ביטחוניים מזה ועניינים של זהות יהודית מזה תופסים חלק משמעותי מעבודת הכנסת. אם במליאה ואם ובעיקר בוועדות השונות. אבל האמת צריכה להיאמר. אלף – כבר היו דברים מעולם, וזה עשרות שנים שגם האצבעות של חברי הכנסת הערביים מורמות אל על ואף נספרות שווה בשווה ממש כמו האצבעות של חברי הכנסת הכי ימניים או הכי דתיים שיש. כקוריוז: אפילו בעניין 'מיהו יהודי'. מוכר גם שיתוף הפעולה הגדול שבין מפלגות החרדים מולם, גם בעניינים דתיים, בגדר: שמור לי ואשמור לך. בעיניים שלי, מספר המנדטים הגדול שקיבלו המפלגות הערביות מחייב חשיבה מחוץ לקופסא איך להתמודד עם הנושא. ברור, הרי, שכמדינה דמוקרטית (ויהודית) לא ניתן יהיה שלא לאפשר למפלגות ערביות להתמודד לכנסת, זאת לא רק מאימת בג"ץ שבטוח יפסול חוק שכזה, אלא גם מתגובת נגד צפויה של מדינות רבות כנגד יהודים החיים בתוכם, פגיעה צפויה בתמיכה בישראל וכדומה. (אני גם לא בטוח שההלכה תרגיש בנוח עם זה). אני לא בטוח שיימצא פתרון סביר, אבל לחפש- חייבים. שמעתי ברדיו ראיון עם שר ערבי לשעבר ממפלגת העבודה, שסיפר כי בזמנו פעל ללא ליאות לקידום עניינים של ערביי ישראל וכשהיה עניין ביטחוני להחליט בו (מלחמת שלום הגליל) במודע הוא לא היה מעורב בו. אולי, למשל, שר לענייני המיעוט הערבי, שזה יהיה כל עיסוקו, בלי שיהיה חשוף למידע ביטחוני מסווג, בלי שיהיה חבר בקבינט?
חברי הכנסת של הסיעות הערביות מייצגים 21 אחוז מהאזרחים כאן. התעלמות מהנושא הינה בעיני כטמינת העיניים בחול. בין אם נאהב זאת בין אם לא, המצב מחייב חשיבה רצינית ויצירתית מתוך נקודת מוצא שהם כאן ואין להם תוכניות להיעלם.
3.
המפסידה הגדולה של הבחירות היא ש"ס, שצנחה מ-11 ל- 6 מנדטים בלבד. הרבה מצביעים על דרעי כאשם המרכזי במפלה הזו, והסיבות ידועות. אני מבקש דווקא לתת מילה טובה לדרעי. גם הוא מבין שהוא אחראי מרכזי למפלה של ש"ס ומאז שנסגרו הקלפיות הוא לא יוצא מהבית. אני מקווה ששם הוא גם עושה חשבון נפש ומכיר באחריותו לכישלון. לעומתו, אני מכיר כמה פוליטיקאים שלא מודים באחריותם לכישלונות משמעותיים הרבה יותר שיש להם חלק בהם.
בעיניים ישראליות, אני לא בטוח שתוצאות בחירות החצי שהיו השבוע בארה"ב אינן חשובות לישראל לפחות כמו הבחירות שעברנו כאן לפני כשבועיים. יחס הממשל הבא בוושינגטון לישראל, דמוקרטי או רפובליקני, הוא קריטי בכל הקשור לסיוע. ביטחוני, מדיני, כלכלי. על זה ישראל צריכה לעבוד, ולעבוד קשה, לא מהיום. כבר מזמן. לא בטוח שזה נעשה.
