טבילת כלים בצה"ל

שאלה: האם כלים חדשים הנרכשים על ידי צה"ל חייבים בטבילת כלים?

תשובה: כלים המשמשים לבישול ולהגשה של מזון חייבים בטבילה במקווה. הגמרא בסוף מסכת עבודה זרה מציינת כמקור לחובה זו את הפסוקים בחומש במדבר, בהנחיות שמוסר אלעזר הכהן לשבים ממלחמת מדין. לדעת הרמב"ם והרמב"ן, מדובר על "אסמכתא", והחובה לטבול כלים היא מדרבנן. לעומתם, לדעת הרשב"א והרבה מן הראשונים, מצות טבילת כלים היא מן התורה, והגר"א סבור שכך הכריע השולחן ערוך (יורה דעה ק"כ י"א).

בדברי הפוסקים מצאנו שני שיקולים שעשויים להוביל למסקנה שבצה"ל אין חובה לטבול כלים. השיקול הראשון הוא, שעיקר מצות טבילת כלים היא ב"כלי סעודה", כלומר כלים שמשמשים להכנה ולהגשה של המזון. השולחן ערוך (יורה דעה, ק"כ ח') קובע, שמי שקנה כלי שלא לצורכי סעודה – הכלי פטור מטבילת כלים, ואפילו אם יושאל לאדם אחר, השואל לא יידרש לטבול אותו.

מן הפסק הזה של השולחן ערוך למדו אחרונים רבים (ראו "דרכי תשובה" על השולחן ערוך שם; רבי שלמה קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת, ב' כ"ב; שו"ת מנחת יצחק א' מ"ד; שו"ת יחווה דעת, ד' מ"ד ועוד), שבעל מסעדה פטור מטבילת כלים, משום שהכלים אינם משמעים אותו לצורכי סעודה, אלא לצורכי מסחר; הוא לא אוכל מן הכלים שקנה, אלא מתפרנס מהם. אמנם, הלקוחות שלו סועדים בכלים, אבל הוא עצמו – בעל הכלים – לא משתמש בהם לצורכי סעודה, ועל כן הוא פטור מטבילתם.

אם נקבל את החידוש הזה, יש מקום לטעון שגם הכלים במטבחים המוסדיים בצה"ל אינם כלי סעודה במובן הרגיל, והם פטורים מטבילת כלים, כמו כלים במסעדה. אמנם, בספר תורת המחנה (כרך ד', פרק ד' תשובה א') הסברנו שהדבר אינו נכון, משום שבעל מסעדה אכן יכול לטעון שקנה את הכלים לצורכי מסחר, אך צבא ההגנה לישראל – שהוא הבעלים על הכלים – לא משתמש בהם לצורך מסחרי, אלא לצורך סעודה של ממש. הממון של צה"ל משרת את חיילי צה"ל, ומן הבחינה הזאת – הכלים הינם כלי סעודה לכל דבר ועניין.

שיקול שני לפטור מטבילת כלים בצה"ל קשור בעובדה שאין בעלות מוגדרת, שניתן להטיל עליה את החובה. מורי ורבי הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל כתב על כך (עלון שבות בוגרים, 45): "וכיון שצה"ל הוא צבור ולא יחיד אין מוטלת עליהם חובת טבילת כלים. ואם כך, אין חובת טבילה מצד הלוקח וממילא אין חיוב טבילה על הכלים אף בהשתמשות על ידי אחרים".

אמנם, גם סברה זו אינה מוסכמת, והרב שלמה גורן זצ"ל לא קיבל אותה, וקבע (שו"ת משיב מלחמה, א' קמ"ז): "כלי אוכל המיובאים מחו"ל, כולל מסטינגים, זקוקים לטבילה, ואעפ"י שהם מושאלים לחייל בצבא, אין היתר להשתמש בהם בלי טבילה. מאחר שנכנסו מרשות הנכרים לרשות ישראל, חייבים הם טבילה מהתורה". כלומר, אכן אין בעלות אישית או פרטית על הכלים, אבל גם בעלות צה"לית היא בעלות, והחיוב מוטל על המערכת הצבאית.

בספר תורת המחנה (הנ"ל) הסברנו יותר את שורש הספק, וכך נכתב שם: "נראה להוסיף ולבאר, שחובת טבילת כלים של ציבור, תלויה ביסוד וגדר חיוב הטבילה, האם הוא כעין 'מתיר' לאפשר את השימוש בכלי, וחובת הטבילה רובצת על 'החפצא' – על הכלי עצמו; או שחובת הטבילה היא מצווה בעלמא המוטלת על 'הגברא' – על הבעלים של הכלי. לפי האפשרות הראשונה, יש לחייב טבילה גם בהעדר בעלים פרטי המחויב בדבר, מכיוון שהכלי עומד ברשות ישראל, ולא ניתן להשתמש בו בלא שיוטבל. אך לפי האפשרות השנייה, תלוי הדבר בשאלה האם הציבור בכללו מחויב במצוות המוטלות על היחיד כפרט".

בסגנון מעט שונה היו שהציעו לומר שהבעלות על ממון המדינה היא בעלות משותפת לכלל אזרחי ישראל, שיש ביניהם גם אינם יהודים, ולכן כל כלי בבעלות ציבורית הוא בעצם כלי שיש בו שותפות נכרי, והוא פטור מטבילת כלים. אמנם, גם סברה זו אינה מוסכמת כלל ועיקר. הרב יעקב אריאל (שו"ת באהלה של תורה, א' כ') דן בכך, ומסקנתו: "גם ביחס למדינה כולה, תפיסתנו היא שמדינת ישראל שייכת לעם ישראל, על אף היות המיעוטים אזרחים שווי זכויות ברמה הפרטית … ואם כן האחריות לטבילת הכלים נופלת על הצד הישראלי בשותפות, כי הכלים בבעלותו וברשותו. ונמצא אפוא שחובת הטבילה מוטלת על הבעלות הישראלית".

הלכה למעשה, בהתאם לתפיסתו העקרונית של הרב גורן, הרבנות הצבאית עושה מאמצים גדולים להבטיח שכל הכלים החדשים שנרכשים עבור צה"ל יוטבלו במקווה כדת וכדין. בשנים האחרונות אף הוקמו מקוואות כלים בכמה מן הבסיסים הגדולים ברחבי הארץ, והדבר מאפשר לסגלי הרבנות לטבול את הכלים. יתר על כן, על אף הספיקות שהעלו חלק מן הפוסקים לגבי עיקר החיוב לטבול כלים בצה"ל, הלכה למעשה אנו מורים לטבול את הכלים בברכה, בהסתמך על העקרונות המפורטים לעיל שרואים בחובת טבילת הכלים חובה גמורה.