שוב ישראל סערה בעקבות חשיפת פרשת התעללות רחבת היקף בפעוטות חסרי ישע. הפעם במעון באריאל. וזכורים לרע מקרי התעללות קודמים במעונות לפעוטות בפתח תקווה, בראש העין ובמקומות נוספים. עפ"י מרכז המחקר והמידע של הכנסת, בשנים 2018–2024 נפתחו 1,044 תיקי חקירה בחשד לאלימות כלפי ילדים עד גיל שש במסגרות לגיל הרך.
הפעוט אינו יכול לספר מה עבר עליו, ולכן ההורים והמערכת נדרשים לקרוא סימנים: בגוף, בהתנהגות ובתיעוד.
אב שחווה פרשה דומה על בשרו ושישה אנשי מקצוע מסבירים איך מזהים, איך מבררים, איך חוקרים ומה אפשר לעשות לפני שזה קורה.
״לא היה צריך להמציא את הנזק או את הצער אלא רק לדברר אותו נכונה לבית המשפט״
עו״ד אורי סקוזה, העוסק בדיני משפחה ונדל״ן ומייצג נפגעי עבירה, ליווה הורים בפרשות כרמל מעודה וציפורה דוד. מעודה ניהלה משפחתון בראש העין והורשעה בהתעללות ובתקיפה של 11 פעוטות שהיו באחריותה.

בפגישה הראשונה עם סקוזה, הורי הפעוטות בפרשת כרמל מעודה עדיין ניסו לברר מי מהילדים נפגע, מתי ובאיזו תדירות. ״הם ביקשו ממני לא לוותר על אף אירוע אלימות כלפי הפעוטות״, הוא מספר. ההורים רצו לוודא שכל אירוע שאפשר לבסס ייבחן ושכתב האישום ישקף את חומרת המעשים. לצד זה היו להם שאלות פשוטות: מה המשטרה כבר בדקה, למה החקירה נמשכת ומה צפוי בדיון הבא.
לדברי עו"ד סקוזה, פניות ההורים סייעו לקדם את החקירה ואת הגשת כתב האישום. היה חשוב להם שהכרעת הדין תכלול עבירות התעללות לצד עבירות תקיפה. כשהגיע שלב הטיעונים לעונש, ההורים סיפרו לבית המשפט מה קרה בבית: ילדים ששינו את התנהגותם, הורים שהפסיקו לעבוד ומשפחות שהתמודדו עם משבר כלכלי ואובדן אמון. ״לא היה צריך להמציא את הנזק או את הצער אלא רק לדברר אותו נכונה לבית המשפט״.
אחרי גזר הדין המשפחות עדיין המתינו לראות מה יעלה בגורל הערעור על העונש. בפברואר 2022 משכה מעודה את הערעור שהגישה לבית המשפט העליון, ותשע שנות המאסר וחצי שנגזרו עליה בבית המשפט המחוזי נותרו על כנן. לדברי סקוזה, להורים היה חשוב שהמדינה ובית המשפט ימצו את הענישה. הילדים המשיכו להזדקק לטיפולים והמשפחות ניסו לשקם את החיים. ההורים נאלצו לטפל גם בריפוי הנפש שלהם, נוסף לתינוק שנפגע במעון.
בתיקים שמגיעים במהלך המשפט לשלב של 'הסדר טיעון', שאלה שמאוד מעסיקה ואף מטרידה את ההורים היא: איך נקבעים האישומים והעונש? סקוזה מסביר שבשלב הזה התביעה בוחנת אילו אישומים תוכל להוכיח, ובאילו עבירות הנאשם יסכים להודות תמורת הקלה באישומים או בעונש. הוא מבקש לשמוע את ההורים כשהחקירה עוד פתוחה: בתיקים אחרים שבהם ייצג משפחות, הן מסרו שמות עדים, הציעו פעולות חקירה והעבירו ראיות.
מבחינת סקוזה, אפשר להסביר למשפחות מה צפוי בהמשך גם כשפרטי החקירה עדיין חסויים. מאז פרשת מעודה הוא מזהה שיפור בנגישות הפרקליטות ובהקמת צוותים ייעודיים, לצד מחסור בכוח אדם ועומס תיקים.
בתיקים מתועדים מציע סקוזה להשלים חקירה בתוך שבוע עד עשרה ימים, להגיש כתב אישום בתוך שבועיים ולהכין במקביל תסקירים לנאשמים ולנפגעים, במטרה לסיים את כל ההליך השיפוטי בתוך כחצי שנה. לשיטתו, אפשר לברר את המעשים המיוחסים לנאשמים גם במקביל לכך שהמשפחה והמטפלים עוד מנסים להבין את השלכות הפגיעה לטווח ארוך.
״איך אנחנו ההורים לא ראינו את זה כשזה קרה?״
חי ויינגרט, אב לשלושה, עומד היום בראש מטה מאבק ההורים במצפה רמון. כשנה וחצי לפני פרסום פרשת אריאל גילו הוא ואשתו שהמעון של בתם ל׳ ביישוב עומד במרכז חקירה.

חי ויינגרט. צילום עצמי.
ב־31 במרץ 2025 הגיעו ויינגרט ואשתו לאסוף את ל׳, אז בת כשנתיים וחצי. אחת המטפלות יצאה לקראתם רועדת ובוכה והודיעה שהגן לא ייפתח למחרת. לדברי ויינגרט, היא טענה שלא הייתה אלימות ושהמפקחת מנסה להכשיל את הצוות. ״אולי הייתה משיכה קטנה מהיד, אבל אחרי זה חיבוק״, הוא משחזר. כך נודע להם על הפרשה שכונתה בהמשך ״גן הקשירות״.
הם היו חדשים ביישוב, ולגן, הוא מספר, היה מוניטין של שלושים שנה. מטפלת אחת הייתה חברה של המשפחה, הביאה לפעמים את ל׳ הביתה ועזרה לקדם את העסק של אשתו. כשילדים חזרו עם חבלות נאמר להורים שהם נפלו, ולא הייתה להם קבוצת ווטסאפ נפרדת שבה יכלו להשוות בין מה שכל אחד ראה ושמע. ״היה בנו אמון טוטאלי״, הוא אומר. היום הוא חוזר לאותם בקרים ושואל: ״איך אנחנו ההורים לא ראינו את זה כשזה קרה?״
הצילומים שבידי המשטרה כיסו 26 ימים, ול׳ הייתה בגן כמעט שבעה חודשים. ויינגרט חושש שהפגיעה נמשכה גם לפני התקופה המצולמת. בתיעוד, לדבריו, נראתה אלימות יומיומית ושיטתית של שלוש נשות צוות: מכות באגרופים ובשלטים, קשירות והזנחה, גם סביב הארוחות. הוא מספר על הפחד שהילדים יסיימו, חלילה, עם נכות. האפשרות לפגוש את נשות הצוות ביישוב לאחר שחרורן ממשיכה לערער את תחושת הביטחון שלו.
לדברי ויינגרט, כתב האישום כלל חלק מן האירועים שנראו בתיעוד ובהמשך צומצם עוד. כשהוצע הסדר טיעון מהסוג שמתאר סקוזה, ובו תשעה חודשי עבודות שירות למנהלת הגן במצפה רמון, חזר לצפות בצילומים. ההצעה עוררה בו, לדבריו, כעס על המדינה ועל הפרקליטות.
יומיים או שלושה אחרי החשיפה התכנסו ההורים בזום. ״מה עושים עכשיו? אין לילדים מסגרת, מה אנחנו עושים?״ מהשיחה נולד גן ״קרן שמש״, שוויינגרט הקים עם אב נוסף. לדבריו, ההקמה עוררה התנגדויות. הם ראיינו מטפלות, בדקו את הרקע שלהן, בחרו צוות והוסיפו שירות תצפית, ואשתו ניהלה את הגן תקופה. הגן נסגר באוגוסט האחרון. כדי להכניס את בתו למסגרת חדשה הרגיש ויינגרט שעליו להיות שותף להחלטות שפעם השאיר לצוות.
כיום, כשנה וחצי אחרי החשיפה, ל׳ בת ארבע. בימים הראשונים אחרי סגירת הגן היא החלה, לדברי אביה, לסטור לעצמה. הוא מספר על קשיי שינה ועל פחד להתכסות בשמיכה, שקשור, לדבריו, לחניקות בעזרת שמיכה שבוצעו בגן. בהתחלה היא התקשתה לאכול, ובהמשך החלה לאכול בכמויות גדולות, והיא עדיין מתקשה בגמילה. מהגן ומהצהרון מתקשרים אליו מדי כמה ימים אחרי שהכתה מישהו מהצוות, ולפעמים היא מכה גם את אמה. ״אין לי פתרונות, אין לי״, הוא אומר.
ל׳ נפגשת עם פסיכולוגית, המשפחה ממתינה לתור אצל פסיכיאטר, והיא צפויה להתחיל טיפול רגשי ביצירה. יש גם חוג ריקוד. ״אנחנו משתדלים למלא לה את העולם בכל כך כל כך הרבה דברים, וזה קשה, זה מרסק אותנו״. גם שני אחיה, שעל הרצף האוטיסטי, חוו לדברי אביהם נסיגה ומקבלים טיפול. הוא ואשתו מתמודדים עם חרדות ונעזרים באנשי מקצוע. הוא מתעורר מסיוטים ומספר שלפעמים קשה לו להסתכל לבתו בעיניים מרוב אשמה.
לצד ההתמודדות בבית, ויינגרט פועל כיום יחד עם הורים מאריאל ומרעננה. יחד הקימו את ״זעקת התינוקות״, והם מקיימים מפגשים. לדבריו, ההנהגה המשותפת של כמה הורים, בשיתוף פעולה הדוק, היא מה שיוביל, בעזרת השם, לשינוי.
מי שרוצה להתעדכן, מוזמן. ליצירת קשר: hay_vingart@icloud.com
״הרבה לפני שיש מילים, הגוף וההתנהגות הם השפה של הילד״
לריסה גינת, בת 40 מאזור המרכז, נשואה ואם לארבעה, היא דוקטורנטית לחקר הקשר בין הורה לילד ומדריכת הורים.

לריסה גינת. צילום עצמי.
הנה כמה עצות חשובות שלה להורים לפעוטות.
בדלת המעון, בכי של תינוק בשעת הפרידה יכול להיות חלק טבעי מההסתגלות, אומרת גינת. מה שמצדיק תשומת לב הוא שינוי ביחס להתנהגות הרגילה שלו: למשל, אם הוא חוזר מהגן ובוכה בעוצמה ולא נרגע גם בזרועות ההורה, או אם במקביל הוא מתעורר בלילה יותר מהרגיל, אוכל פחות או מאבד עניין במשחק.
קשיי שינה ושינויים באכילה הם גם מה שמתאר ויינגרט אצל בתו. ״אנחנו בודקים שלושה דברים: עוצמה, משך וצבר״, אומרת גינת, והיא מציעה לבדוק אם השינויים נמשכים או מחמירים, ואם הם חוזרים סביב אשת צוות מסוימת. אפשר לתעד מה קורה בבית, לשאול את הצוות איך נראה היום אחרי הפרידה ולהתייעץ עם רופא הילדים או עם איש מקצוע בתחום ההתפתחות.
אם הילד כבר מצליח לספר שהכאיבו לו, גינת מציעה לרדת לגובה העיניים ולהגיב ברוגע: ״טוב שסיפרת לי״, ״אני מקשיבה לך״. אפשר להזמין אותו להמשיך ב״ספר לי עוד״. שאלה כמו ״איפה היא הרביצה לך?״ כבר מכניסה לשיחה פרט שאולי הילד כלל לא אמר. גינת מזהירה גם מפני שאלות שחוזרות שוב ופרטים שההורה מציע: הילד עלול לשלב אותם במה שהוא זוכר, והשיחה עצמה עלולה להגביר את המצוקה. לכן היא מעדיפה הזמנה פתוחה אחת, ואחריה הקשבה רגועה. היא ועו״ד שלומי בן דור, שיופיע בהמשך, ממליצים לרשום את מילותיו של הילד כפי שנאמרו, ואם עולה חשד ממשי לפגיעה, להעביר את הבירור לאנשי מקצוע.
כשהגן מדווח על יום רגיל ואילו הילד חוזר נסער מהגן, גינת מציעה לברר מי הייתה איתו ומה עזר לו להירגע.
אחרי החשיפה גינת ממליצה להורים לדבר עם הילד במילים פשוטות שמתאימות לגילו ולתת לו ביטחון באמצעות חיבוק ושגרה מוכרת. כשהוא פוחד, כדאי לתת לו ביטחון בהווה: ״אני רואה שאתה כועס או מפחד, וזה בסדר, אני כאן איתך״. אפשר להסביר לו בפשטות מה קרה ומה המבוגרים עשו כדי לשמור עליו עכשיו. ״אין לוח זמנים אחיד שנכון לכולם״, אומרת גינת, והיא מציעה לחזור למסגרת בהדרגה, לפי האכילה, השינה והמשחק בבית.
כשבוחנים מסגרת חדשה, בכי של פעוט בימים הראשונים יכול להיות חלק טבעי מהמעבר, אבל מה שחשוב הוא תגובת הצוות: גינת מציעה לשאול את המנהלת איך המטפלת מגיבה בפועל כשפעוט בוכה זמן רב, מסרב לאכול או כועס, מי תקבל את הילד בבוקר ומה הצוות מספר להורים כשקשה. בתשובה היא מחפשת דוגמאות: מי ניגשת לילד, איך היא מדברת אליו וכמה זמן נותנים לו להירגע. תשובה כמו ״מי שבוכה לומד להירגע לבד בפינה״ הייתה מדאיגה אותה. היא רוצה שהדיווח הזה יהפוך להרגל יומיומי, ושבמקרה של חבלה או אירוע חריג ההורים יקבלו עדכון בזמן אמת: ״לא לחכות לסוף היום״. את הפרידה מההורה בגן החדש אפשר להקל בטקס קבוע ובחפץ אהוב מהבית.
״זה כמעט אף פעם לא מתחיל במכה״
פרופ׳ קרן גואטה, ראש התוכנית לתואר שני בקרימינולוגיה קלינית באוניברסיטת בר־אילן, מנהלת שותפה של האגודה הישראלית לוויקטימולוגיה וחוקרת החלמה מאלימות בין־אישית.

פרופ׳ גואטה מתמקדת ברגע שבו אשת צוות עדיין יכולה להתערב, הרבה לפני שמוגשת תלונה. ״זה מתחיל בצעקה ביום עמוס, במשיכה חזקה מדי ביד, בכינוי מעליב 'בצחוק'״. כשאף אחת לא מגיבה, עובדת חדשה עלולה ללמוד מהוותיקות שכך עובדים כאן. מי שמעירה מסתכנת, לדבריה, בתווית של מלשינה או של מי ש״לא מבינה מה זה עשרים ילדים״.
עמיתה שרואה את הפגיעה יכולה לגשת ולומר ״בואי, אני אקח אותו״, ורק אחר כך לספר מה ראתה. מנהלת שנוכחת בכיתות יכולה לתת גב למי שמדווחת, וגם לאפשר למטפלת לבקש החלפה כשהעומס גובר. לדברי גואטה, קבוצות גדולות, תחלופה גבוהה, הכשרה מצומצמת ושכר נמוך מגבירים את השחיקה של מטפלות במעונות ובגנים.
גואטה מתארת גם את ההצדקות שמאפשרות למטפלת להמשיך לפגוע ועדיין לראות בעצמה אשת מקצוע טובה. ״הוא לא יזכור״ מקטין בעיניה את הנזק, ״אני מחנכת, אני שמה גבולות״ הופך את הפגיעה לכאורה לכלי חינוכי, ו״זו לא התעללות, רק הרמתי אותו חזק״ מטשטש את חומרת המעשה.
הפגיעה ממשיכה להשפיע על הילדים גם בבית. תינוקות, מסבירה גואטה, לומדים אם אפשר לסמוך על המבוגר לפי הדרך שבה הוא מגיב למצוקה. כשהדמות שאמורה לנחם היא גם זו שפוגעת, הילד עלול להתקשות לבטוח בה. חלק מהילדים נעשים דרוכים, מתקשים לישון, נצמדים למבוגר מוכר או נמנעים מקרבה, כמו קשיי השינה של בתו של ויינגרט. קשרים בטוחים ועקביים יכולים לעזור להם לבנות מחדש אמון.
גם ההורים נשארים עם השאלות. לדברי גואטה, הם חוזרים לעיתים שוב ושוב לבחירת המעון: המחשבה שבחירה אחרת הייתה מונעת את הפגיעה מחזירה להם תחושת שליטה, אבל עלולה לערער את ביטחונם בשיקול דעתם. כך גם ויינגרט, החוזר לאותם בקרים.
גואטה מציעה לשים לב גם למה שקורה אחרי הפרידה בגן: האם הילד פונה לאשת הצוות, מקבל ממנה נחמה וחוזר לשחק. ילדים קוראים את ההורה, היא מסבירה: כשאמא או אבא מתוחים בדלת הגן, הילד מסיק שאולי המקום לא בטוח. לכן ההורה זקוק לכתובת משלו, כמו טיפול, הדרכת הורים או קבוצה של הורים שעברו דבר דומה, מקום שבו מותר לפחד בלי שהילד יהיה הקהל. גם גינת מציעה לעבד את הכעס ואת האשמה בשיחה עם מבוגרים אחרים. בפועל היא מצטרפת להמלצות של גינת על טקס פרידה קבוע ועדכון מהצוות באמצע היום, ומוסיפה שלפעמים כדאי שההורה הפחות דרוך יביא את הילד לתקופה. גם בני זוג עשויים להתאושש בקצב שונה, ושניהם זקוקים למקום לדבר על החוויה שלהם.
״במרבית המקרים הבדיקה הגופנית תהיה תקינה וללא סימני חבלה״
ד״ר הדס יחיעם, מומחית ברפואה דחופה בילדים, מרכזת תחום הגנת הילד במרכז הרפואי מאיר ויו״ר החברה הרפואית להגנת הילד.

ד״ר יחיעם מזכירה שפעוטות נופלים ונחבלים בשגרה, ולכן כשפעוט מגיע עם חבלה היא בודקת אם מיקום החבלה וסוגה מתיישבים עם ההסבר שנמסר ועם מה שהילד מסוגל לעשות בגילו.
לדבריה, כדי לקבל אינדיקציה טובה מה באמת בגן, חשוב מאוד מה רואים ההורים בבית. שינוי בהתנהגות הילד, נסיגה התפתחותית או עדות של אדם שראה את הילד עשויים להצדיק בירור גם כשהבדיקה הגופנית תקינה, כפי שקורה במרבית המקרים.
להורה מודאג היא מציעה לפנות לרופאת הילדים, שיכולה להתייעץ עם מומחה להגנת הילד. גם מרכזי ההגנה ״בית לין״ יכולים להיות כתובת להורים שמבקשים הסבר ותמיכה. כשיש חבלה משמעותית, כמו חבלת ראש שמצריכה טיפול דחוף, הבירור עשוי להתחיל במיון ילדים.
״תמיד תחילה נשכך כאב, נטפל בחתך או בשבר, נשלול פציעות שמסכנות את הילד״, אומרת ד״ר יחיעם. כשעולה אפשרות של פגיעה מכוונת, מצטרפות לבירור רופאה מומחית להגנת הילד ועובדת סוציאלית. בדיקות מעבדה והדמיה, כמו הדמיית ראש או צילומי רנטגן, מאפשרות לברר חבלות קודמות, נוספות או סמויות, יכולות לשפוך אור על מנגנוני הפגיעה ומסייעות לבדוק אם יש הסבר רפואי אחר לממצאים. לאורך הבירור, מדגישה יחיעם, חשוב להסביר להורים מה בודקים ומדוע.
העובדת הסוציאלית מלווה את המשפחה ומסייעת בקשר עם הגורמים שימשיכו לטפל בילד. כשצריך לערב את הרווחה, אומרת יחיעם, צוות בית החולים עוזר למשפחה להמשיך טיפול בקהילה ולדעת למי לפנות אחרי השחרור. אפשר להיעזר גם בצוותים הסוציאליים בקופות החולים ובמרפאה הייעודית באשפוז יום ילדים במאיר.
ד״ר יחיעם מבקשת להכניס הכשרה מסודרת בהגנת הילד להתמחות ברפואת ילדים. היא רוצה שההכשרה תעסוק בזיהוי פציעות, בשיחה עם משפחות ובהעברת מידע בין בית החולים, הרופאים בקהילה והרווחה. ״מספרנו אינו גדול אבל אנחנו נגישים לקולגות שלנו״, היא אומרת על המומחים להגנת הילד. לדבריה, התחום נכלל בבחינות המומחיות ברפואת ילדים, אך ההכשרה בו אינה מוסדרת בישראל, בשונה מארצות הברית ומאירופה.
לדברי יחיעם, חלק משמעותי ביותר הוא המניעה: השקעה בצוותי החינוך, שכוללת קריטריונים ברורים לקבלה לעבודה, הכשרות חובה והכשרות המשכיות, מתן גב לגננות ולמטפלות ושמירה על יחס מתאים בין מספר אנשי הצוות למספר הילדים. גם ההבנה שהחינוך לגיל הרך הוא קריטי לילדינו ברמה הלאומית היא, לדבריה, חוליה משמעותית.
״הורים אינם צריכים להפוך לחוקרים של הילד שלהם!״
עו״ד שלומי בן דור, חוקר לשעבר במשטרת ישראל, שירת כ־25 שנה במשטרת ירושלים ומילא תפקידי בילוש, חקירות, תביעה וטיעון במעצרים. כיום הוא עוסק בדין הפלילי ובדיני תעבורה ומייצג גם נפגעי עבירה.

״הורים אינם צריכים להפוך לחוקרים של הילד שלהם!״, אומר עו״ד בן דור. ממצאי הבדיקה הרפואית, שעליהם דיברה ד״ר יחיעם, יכולים לתת לחוקרים נקודת פתיחה. כשהורה מגיע לתחנה, החוקר שואל מתי התגלה הסימן, איזה הסבר מסר הצוות ואם הילד יכול היה להיחבל בבית או בזמן משחק.
כשפעוט מתקשה למסור גרסה מלאה, החוקרים בודקים מי קיבל אותו בבוקר, מי השגיח עליו בזמן האירוע ומה נכתב בתיעוד הרפואי ובהודעות להורים. תלונה ממשפחה נוספת יכולה להרחיב את הבדיקה. המשטרה מנהלת את החקירה ואוספת ראיות, ובמקרים המתאימים נעזרת בחוקרי ילדים מוסמכים מטעם משרד הרווחה.
עו״ד בן דור מציע להורים לשמור תכתובות עם צוות הגן ותיעוד רפואי, ואם יש חבלה, לצלם אותה ולרשום מתי התגלתה. פרסום סרטונים והאשמות ברשת, הוא מזהיר, עלול לחשוף ילדים ולהקשות על החקירה. אם יש חשש לפגיעה נוספת, ההגנה על הילד קודמת לתיעוד.
עו״ד בן דור מסביר שבדרך כלל מתחילים בפרק הזמן שאליו מכוונת התלונה, ואם מתגלים אירועים נוספים, מרחיבים את הבדיקה לאחור כדי לראות אם ההתנהגות חוזרת. זה בדיוק החשש של ויינגרט: שהפגיעה בבתו החלה לפני 26 הימים המצולמים. חשוב, הוא מדגיש, לתפוס את החומר בזמן, כי הוא עלול להימחק או להיפגע. גם כשיש מצלמה, חלק מהצילומים ללא קול, ומה שקרה מחוץ לשדה הצילום, או שהתמונה לבדה לא מסבירה, מצריך איסוף עדויות ומסמכים.
חבלות חוזרות או פער בין הממצאים להסבר הצוות עשויים להצדיק, לדבריו, חקירה מעמיקה, ובתיק חמור אפשר גם לשקול תנאים מגבילים, לרבות איסור לעסוק בחינוך. חקירה פלילית יכולה להימשך גם כשהמעון עוד פועל. ״צריך לשאול גם האם הילדים שנמצאים בגן בטוחים עכשיו״, אומר עו״ד בן דור. לצד עבודת המשטרה, גורמי הפיקוח צריכים לבחון לפי סמכויותיהם אם נדרשת החלפת צוות או מסגרת חלופית לילדים.
גם כשחקירה מסתיימת בלי כתב אישום, עו״ד בן דור אומר שאפשר לבדוק אם יש מקום לערר ואם נותרו פעולות חקירה שאפשר להשלים. לדבריו, סגירה מחוסר ראיות משקפת את הקושי להוכיח את האירוע בבית המשפט, לפי הראיות שנאספו בחקירה.
״היו לא מעט מקרים שמצלמות גם הסירו עננה מעל צוותים מטפלים״
ד״ר יפעת שאשא ביטון, שרת החינוך לשעבר, עמדה בראש הוועדה לזכויות הילד בכנסת ה־20 והובילה את חקיקת חוק המצלמות וחוק הפיקוח על מעונות יום לפעוטות.

ערב פיזור הכנסת ב־2018 הצליחה שאשא ביטון להעביר את שני החוקים. חוק המצלמות מחייב את המעונות שעליהם הוא חל לתעד בווידאו ללא קול את הנעשה בשעות שבהן הפעוטות שוהים בהם. בשנים הראשונות התנגדו להצעה, היא מספרת, אנשי צוות במעונות, הורים, ארגונים שונים והרשות להגנת הפרטיות. מותה של הפעוטה יסמין וינטה ז״ל בפעוטון בפתח תקווה, שבעקבותיו הורשעה הסייעת בפעוטון בהריגתה, הוא שהביא לשינוי בעמדות הציבוריות. לדברי שאשא ביטון, החוק פשוט ״נכתב בדם״. הרשות להגנת הפרטיות עדיין התנגדה והציעה פשרה, ובקרב חברי הכנסת התעורר סביבה ויכוח גדול.
הפתרון שהוצע היה שבשנה הראשונה ההתקנה תהיה ולונטרית, עם תמריץ למעונות שיזדרזו להתקין מצלמות כבר באותה שנה, ובשנה שאחריה תהפוך לחובה בכל המעונות שעליהם חל החוק. חברי כנסת טענו שאסור להתפשר, אך שאשא ביטון אמרה מעל במת הכנסת: ״כדאי להכניס רגל בדלת ואחר כך להמשיך ולעשות את כל מה שצריך״. לדבריה, ״אם היינו מתעקשים ללכת על הכל אז היינו מקבלים כלום״. הפשרה אפשרה להעביר את החוק באותה כנסת והניחה בסיס לתיקונים שבאו גם בהמשך. ״העובדה היא שהחוק נעבר ואנו כבר בשלב שהוא מחייב את כולם. לא חבל היה לאבד את זה?!״
שאשא ביטון אומרת שהתיעוד עשוי להבהיר אם הילד נפגע במהלך משחק או מידי מי שאמור להשגיח עליו. הדבר חשוב במיוחד במציאות שבה חסרי ישע אינם יכולים לספר על הפגיעה בהם, או שעלולים לטעון שהם מדמיינים. מקרים כאלה היו, ובהיעדר מצלמות אין דרך להוכיח. אבל המצלמה מגינה לא רק על הילדים: ״היו לא מעט מקרים שמצלמות גם הסירו עננה מעל צוותים מטפלים״. כפי שהזכיר עו״ד בן דור, המצלמה אינה מחליפה עדויות ומסמכים. שאשא ביטון חושבת שיש להרחיב את המתווה המחייב מצלמות לכל המסגרות שבהן שוהים חסרי ישע, כלומר גם למסגרות לקשישים ולאנשים שמתקשים לספר מה קרה להם.
חוק הפיקוח על מעונות היום עוסק בשאלה מי רשאי להפעיל מעון ומי יכול לעבוד בו. הרישיון אמור להיות מוצג במקום שההורים יכולים לראות, ובמסגרת הרישוי נבדקים המסמכים של אנשי הצוות. לדבריה, הבדיקה חלה גם על עובדות שכבר עבדו במעונות שנים, וכך אותרו והורחקו עובדות שלא עמדו בדרישות, בין היתר בשל עבר פלילי. כשעולה חשד לפגיעה, היא מזכירה את חובת הדיווח לגורמים המוסמכים.
כשהייתה שרת החינוך הועברה, לדרישתה, האחריות על המעונות למשרדה. לדבריה, הפיקוח הורחב ומטפלות וסייעות כבר עברו כמה מחזורי הכשרה. כמו ד״ר יחיעם, היא מבקשת להשקיע בהכשרת צוותי המעונות ובפיקוח עליהם לאורך עבודתם. היא רוצה שהמדינה תשלים את המהלך ותפקח על מעונות לידה עד שלוש כפי שהיא מפקחת על גני הילדים לגילאי שלוש עד שש.
*
כל מקרה התעללות במעון או בגן ילדים שנחשף, מעבר לזעזוע שזה גורם, הוא חייב להגביר את מודעות ההורים הצעירים לנושא ולהמריצם 'להגדיל ראש' באשר למה שקורה עם התינוק שלהם בשעות שהוא במסגרת חיצונית. ריבוי המקרים ראוי שימריץ גם את הגורמים הממשלתיים לתעדף את המחשבה ואת המעשים להבטיח את שלומם של הפעוטות במסגרות השונות ולהעניש בחומרה רבה את אלה שפוגעים בנפשות הזכות האלה.


