ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)פרשת ויחי, פרשת סיום ספר בראשית, איננה רק סיפור פרידה. היא הצצה נדירה אל רגע שבו עם עומד על סף עתידו, אך עדיין שקוע בעומק ההווה המאיים. יעקב אבינו יודע שימיו קצרים. הוא מזמן את בניו, לא כדי לייפות את המציאות, אלא כדי לומר אמת. לא אמת מנחמת בהכרח, אלא אמת שמכירה בחולשות, בעיוותים, בסכנות – ובכל זאת בוחרת בחיים.
הפסוק הפותח, "ויחי יעקב בארץ מצרים", צורם כמעט. חיים במצרים? בגלות? חז״ל כבר עמדו על כך שזו פרשה "סתומה" – אין רווח בין פרשה לפרשה – משום שנסתמו עיניהם וליבם של ישראל. דווקא במקום שבו נדמה שיש שגשוג, ביטחון, ואפילו קבלה יחסית – מתחילה סכנת הטשטוש. זהו הרקע לברכות יעקב: ניסיון נואש כמעט להוריש לבניו תודעה, זהות ויכולת להבחין בין אמת לשקר.
הברכות אינן שוות. יש בהן שבח ויש בהן תוכחה, יש בהן חזון ויש בהן אזהרה. יעקב אינו יוצר נרטיב אחיד ונוח. הוא יודע שעם שאינו מסוגל לשאת אמת מורכבת – סופו להיבלע בתרבות זרה שמספרת לו סיפורים פשוטים מדי. דווקא מכאן ניתן לקרוא את פרשת ויחי כפרשה העוסקת במאבק על התודעה.
בני יעקב מקבלים זהות דרך מילים. ראובן ננזף, שמעון ולוי ננזפים, יהודה מורם, יוסף מתברך בברכה עודפת. אין כאן "שוויון נרטיבי". יש הכרה בכך שמעשיהם של בני אדם נמדדים לאורך זמן, ושיש אמת היסטורית שאי אפשר למחוק.
בימינו, נדמה שהעולם מתקשה יותר ויותר לשאת אמת כזו. ספרו של חנן עמיאור, "מלחמת ששת השקרים", מבטא היטב את התופעה: במקום להתמודד עם עובדות היסטוריות מורכבות, נבנית תעמולה אנטי-ציונית הנשענת על שקרים פשוטים, שחוזרים על עצמם עד שהם נדמים לאמת. זהו היפוך מוחלט של פרשת ויחי: במקום ברכה שנולדת מאמת – מתקבלת זהות שנולדת מהכחשה.
יעקב מבין שעם שאינו יודע לספר את סיפורו בעצמו – יספרו אותו אחרים במקומו. ולכן הוא מתעקש: "האספו ואגידה לכם". לא מחר, לא בדיעבד. עכשיו. כי המילים שייאמרו עכשיו יהפכו ליסוד שעליו ייבנה העתיד.
אחת הסוגיות הרגישות במאבק על האמת נוגעת למקומות הקדושים. מחקרו החדש של עו״ד ד״ר שמואל ברקוביץ מצביע על תהליך מוכר היטב מן ההיסטוריה: ניסיון לערער על הקשר היהודי לכותל, באמצעות טענה בלעדית לקדושתו המוסלמית. גם כאן, אין מדובר בוויכוח תיאולוגי תמים, אלא בשימוש בקדושה כקרדום פוליטי.
פרשת ויחי מזכירה לנו מהי קדושה אמיתית. יעקב אינו מבקש להיקבר בפירמידה מפוארת. הוא מבקש להיקבר במערת המכפלה, במקום הקשור לשורש, לברית, לזיכרון. קדושה, לפי התורה, אינה נמדדת בהצהרות רמות, אלא בנאמנות שקטה לאורך דורות. מקום שמחולל שוב ושוב – כפי שעולה מתיאורים היסטוריים קשים של חילול הכותל על ידי מוסלמים – מתקשה לטעון לקדושה פנימית. קדושה איננה סיסמה; היא אחריות.
אחת הדאגות המרכזיות של יעקב היא המשכיות. לא במקרה אפרים ומנשה מקבלים ברכה נפרדת. יוסף, האיש שידע לשרוד בתוך תרבות זרה מבלי לאבד את עצמו, הופך למודל חינוכי. "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים" – זוהי תפילה לדור שיֵדע לעמוד בלחץ, בפיתוי, בבלבול.
החשש הזה רלוונטי במיוחד בעידן הנוכחי. מגפת החרמות בבתי הספר, תרבות השיימינג, והחדירה המוקדמת של סמארטפונים לחיי ילדים – כל אלה יוצרים מציאות שבה ילדים נדרשים להתמודד עם עולם אכזרי ומבלבל, לעיתים בלי כלים נפשיים. מחקרים עדכניים המצביעים על קשר בין שימוש מוקדם בטלפונים חכמים לבין הפרעות שינה ודיכאון, אינם מפתיעים: זהו דור שמוצף בסיפורים של אחרים, אך מתקשה לבנות סיפור עצמי. יעקב, בדרכו, מציע אלטרנטיבה: זהות שאינה תלויה במחיאות כפיים חיצוניות, אלא בהכרה פנימית. ברכה שאינה נמדדת בלייקים, אלא בשורש.
הברכה בפרשת ויחי איננה עוסקת רק בגברים, היא עוסקת ב"חיים". ספרה של הרבנית ד״ר מיכל טיקוצ'ינסקי, "חיים היא – נשים והלכה בצומתי החיים", מהדהד את אותו מתח: כיצד שומרים על נאמנות למסורת, ובו בזמן מאפשרים לחיים עצמם – על מורכבותם הנשית, האנושית – להישמע?
יעקב אינו חושש ממורכבות. הוא אינו מבקש מבניו להיות דמויות שטוחות. הוא יודע שחיים יהודיים אמיתיים נבנים מתוך חיכוך מתמיד בין חוק לחיים, בין זהות קבועה למציאות משתנה. זוהי אולי הברכה הגדולה מכולן.
בסופו של דבר, פרשת ויחי איננה פרשה של מוות, אלא של בחירה. הבחירה לספר אמת גם כשהיא לא נוחה. הבחירה לעמוד לצד עם קטן ששרד אימפריות, לא מתוך רגשנות עיוורת, אלא מתוך הכרה היסטורית. הבחירה לא לתת לשקרים לנהל את התודעה.
יעקב מת, אך ברכותיו חיות. השאלה איננה מה יאמרו עלינו אחרים – אלא האם נהיה ראויים לסיפור שאנו מספרים על עצמנו.
