יהודים רבים ברחבי העולם היום אינם מרגישים בטוחים, והדבר נזקף לחובת האסלאם המתפשט במדינות המערב. אירופה נכבשה זה מכבר וכעת אפשר לראות את עליית האסלאם גם בארה"ב. הסנאטור עבדול אל-סייד הגדיר את מדינת מישיגן שבחרה בו כעיר בירה של אמריקה הערבית. לא ירחק היום ועוד ערים יצטרפו למגמה הזו. לעומת זאת, במדינות הספורות ששמרו על אופיין הנוצרי, יהודים עדיין חיים בבטחה.
הדבר משונה. במשך מאות שנים המצב היה בדיוק הפוך. יהודים שחיו בארצות הנוצרים סבלו מפרעות ומכות. קהילות שלמות נחרבו ונדדו. בארצות האסלאם, לעומת זאת, יהודים חשו יחסית בטוחים. בינם ובין שכניהם המוסלמים שררו יחסי כבוד והערכה וקהילות יהודיות פרחו ושגשגו. מצב זה קשור לאמונה הדתית. הנוצרים דגלו בתיאוריית ההחלפה. הם האמינו שאלוהים זנח את עם ישראל ובחר בהם. הנצרות קמה על יסוד חורבנה של היהדות ולכן לא היתה יכולה להשלים עם קיומם של יהודים. מנגד, היהודים החשיבו את הנצרות כעבודה זרה ושללה את האמונה שלה. פער זה הרחיק בין הקבוצות הדתיות וגרם לגל של רדיפות ופרעות.
המצב בנוגע לאסלאם היה הפוך. המוסלמים אינם שוללים את נבואת משה ואת מעמדם של היהודים. לאמונתם, מוחמד הוא הנביא האחרון אבל כולל בו את כל האמונות הקודמות. מנגד, בהשקפת היהדות האסלאם אינו עבודה זרה, שכן הם מאמינים בייחוד האל. קרבה זו הובילה לכך שבין המוסלמים ליהודים שררו יחסי כבוד והערכה, ואנו חיינו יחסית בביטחון.
אז מה קרה בעשרות השנים האחרונות? כיצד זה שכיום הכל התהפך, ובארצות הנוצריות יהודים מרגישים בטוחים ואילו הפחד הגובר דווקא מעליית האסלאם?
תשובה אחת היא שהיהודים אינם מהווים את לב המאבק אלא הם הקורבן המזדמן כאן. ברשימה הקודמת דיברנו על מאבק האיתנים בין האסלאם לנצרות בנוגע לשליטה על העולם. שתי הדתות הן אוניברסליות במובן הזה שהן מאמינות שעליהן לשלוט בעולם כולו, והמאבק הגדול למעשה מתרחש ביניהן. כיום, הנצרות היא הדת של המעצמות הגדולות. היא מבוססת וחזקה עד כדי כך שאפילו הרשתה לעצמה להכיר בקיומה של מדינת ישראל. בעשרות השנים האחרונות יהודים יכלו לפיכך לחיות תחתיה בביטחה.
בשנים האחרונות האסלאם מתעורר. הוא מעוניין לכבוש את המעצמות הגדולות מבפנים, לא על ידי מלחמה אלא על ידי היטמעות איטית וריבוי טבעי עד שליטה מוחלטת. כמובן שהוא אינו יכול להצהיר על מטרותיו הראשיות ולכן כמטרה הוא שם לעצמו את היהודים. כבני ברית הוא מוצא את הפרוגרסיביים הקיצוניים שמתנגדים לזהויות מוגדרות מכל סוג, כולל זו הלאומית. כך, באמצעות קרבן משותף שהם מוצאים לעצמם, האסלאם הקיצוני והשמאל המטורלל, משתפים פעולה להחרבת המערב מבפנים. היהודים הם הקרבן התורן כאן במאבקו של האסלאם על השליטה העולמית, ואין זה חדש בהיסטוריה. כבר בימי הביניים סבלו היהודים ממכות הדדיות של הנוצרים והמוסלמים בספרד. תמיד הם נפלו בין הכסאות.
אבל לא זהו הסיפור המלא. כמובן שלכל זה יש קשר עם הציונות. מדוע שלסנאטור ממישיגן יהיה אכפת ממה שקורה אלפי קילומטרים מארה"ב? בדבריו הגלויים הוא כמובן מדבר על בזבוז הכסף האמריקני אבל אי אפשר להתעלם מהסלידה העמוקה שלו מהישות הציונית. כשעם ישראל חוזר לארצו ומקבל עצמאות זו פגיעה באמונתו הדתית. היהודים חשו בטוחים בארצות האסלאם דווקא בגלל שהיו מיעוט חלש. מעמדם הפגין את עליונותו של האסלאם וצדקת דרכו. אך כשיהודים מקבלים עוצמה וכוח, מנהלים מדינה וצבא, שמביס ארצות ערביות אחרות, הדבר מהווה פגיעה אנושה באמונתו של האסלאם. זו פגיעה לא רק בכבוד המוסלמי אלא גם באמונתם שישמעאל קודם ליצחק.
הנה כי כן, הרמב"ם שכתב שהאסלאם אינו עבודה זרה הזהיר שלא ללמד מוסלמים תנ"ך, משום שהם יעוותו את הכתובים וישתמשו בזה לטובתם. הנוצרים, לעומתם, דווקא משום שהם נחשים לעבודה זרה, אין לגביהם חשש שכזה. כך יוצא, שדווקא הקרבה של האסלאם ליהדות הוא שגרם לרמב"ם להזהיר מפניהם ולא ללמדם מקרא.
מה שנכון מבחינה תיאולוגית נכון גם מבחינה פוליטית. דווקא בגלל הקרבה בין הדתות, מדינת ישראל מהווה איום ישיר על כבודו ומעמדו של האסלאם. וההתנגדות לציונות מתרגמת די מהר להתנגדות ליהדות שהרי אצלנו זה סיפור אחד. אנחנו גם דת וגם לאום. ישראל מסמלת את היהדות.
כך הגענו למצב העגום שבו אנו נמצאים. איך יוצאים ממנו? קודם כל עלינו להכיר בשורשי הבעיה. שנית עלינו להסביר אותה לעולם. ואז, בשלישית, נוכל אולי למצוא בעלי ברית בעולם שיעזרו לנו במאבקנו. אולי יש תקווה.



