פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)
חז"ל לא התעלמו מן הצורך של אדם להילחם ולהגן על עצמו, ועם זאת, העמידו את הדברים בפרופורציה נכונה
שער הניצחון נמצא ברומא ובפריס. לא בירושלים. ולא בכדי.
בתנועה הציונית הפך חג החנוכה לסמל של כוחניות יתירה. הערצת "מכבי מושיע ופודה", והעצמת גבורתו הצבאית. ההתמקדות בכוח הפכה והייתה סמלו המסחרי של ה"יהודי החדש".
חלום "יהדות השרירים" של מכס נורדאו (ממנהיגי הציונות שנישא לנוצרייה), המיר את חזון העצמות היבשות של הנביא ישעיהו בחלומם של "גברים עמוקי חזה, דרוכי איברים, עזי מבט". במקום מכון ויצמן – מכון שמשון. יהודי בעל שרירים וקוביות בחזה, שלא יכרע ולא ישתחווה.
עיון במקורות השונים שמרכיבים את מסכת חג החנוכה, בהלכה ובאגדה, מלמד על גישה שונה לחלוטין, לעתים מנוגדת בתכלית, המצניעה את החיל והכוח, ומעצימה את שלטון הרוח.
כך, למשל, החֶסֶר הבולט של אזכור החשמונאים (והתעלמות כמעט מוחלטת מחג החנוכה בכלל) במשנתו של רבי. וכך בהימנעות מקביעת מסכת מיוחדת – בניגוד לחג הפורים, "תאומו הסיאמי" של חג החנוכה – להלכות החג.
עד כדי כך, שהתלמוד שואל, אם מתוך מה שנראה למראית עין כ"חוסר ידיעה", או יותר מתוך רצון להעברת מסר חינוכי בדרך של שאלה ותשובה: "מאי חנוכה?", שאלה שאינה נשאלת בשאר ימות החגים. גם תשובתה ספוגה בניחוחו של ניצחון הרוח, בפך שמן טהור, ולא בניצחון הצבאי שמוזכר רק בדרך אגב.
ביטוי נוסף לכך ניתן בתפילת היום, "על הנסים", שניצבת בצילה השחור והמאיים של שלילת חופש הדת: "כשעמדה מלכות יוון הרשעה על עמך ישראל, להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך".
גם כאן, הניצחון מובלט לא בפן הצבאי שלו, אלא דווקא במימוש חופש הדת והפולחן הדתי. "ובאו בניך לדביר קדשך, ופינו את היכלך, וטיהרו את מקדשך, והדליקו נרות בחצרות קדשך".
ושמא אין זה מקרה, שעד כדי כך "הושכח" הניצחון הצבאי המזהיר, שה"זכר לנס" אינו מתבטא במצעד צבאי, עם חרבות מצוחצחות, הלמות תופים ותקיעה בחצוצרות, העובר בשער הניצחון, אלא בהדלקת שמן חרישית, דמומה, זכר למקדש, שאסור להיכנס בו בחרב ובשאר כלי משחית.
אכן, חז"ל לא התעלמו מן הצורך של אדם להילחם ולהגן על עצמו. הם קבעו ש"אין לסמוך על הנס". ולא אחת הדגישו, שלא רק דורון ותפילה נחוצים, אלא גם מלחמה. ועם זאת, העמידו את הדברים בפרופורציה נכונה.
בעולמנו הכוחני והמתלהם, נושא עמו מי שממעט להשתמש בכוח להשגת מטרותיו תווית שלילית, של "פראייר", פחדן ומוג לב. התקיפו אותך – הנך מְצוֶוה לתקוף חזרה שבעתיים.
לא כן בעולמה של תורה. חז"ל הורונו שלעתים דווקא המותקף שמבליג וכובש את יצרו ראוי להערכה: "הנעלבין ואינן עולבין, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".
מה שנראה בעינינו כרפיסות וחוסר אונים, מועלה בפי חז"ל כמודל אידיאלי לאהבת ה'!
והוסיפו באבות דרבי נתן (כג): "איזהו גיבור? מי שעושה שונאו אוהבו". אמור מעתה: גבורה יהודית אינה מתבטאת תמיד בשדה הקרב, בכוחניות והערצתה, אלא לעתים דווקא ביכולת ההבלגה, והעדפת עוצמתה של מתינות הרוח על פני הכוח.
ביטוי חריף לתפיסה זו מצוי גם בעולמו של המשפט העברי. בבואה להגדיר את תנאי הכשירות של הממונה על הלקאת העבריינים, קובעת הגמרא (מכות כג, ע"א) ש"אין מעמידין חזנין [=הממונים על ביצוע העונשים בבית הדין] אלא חסרי כוח ויְתֵרֵי מדע", וכן פסק הרמב"ם (הלכות סנהדרין טז, כט).
מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין ע"ה, שכל ימיו סלד מן האלימות, הכוחניות והקיצוניות וקידש על פניהן את הרוחניות והמתינות, שאל בשם רבו, ר' יצחק הוטנר: "ניחא 'חסר כוח', כדי שלא יכה את העבריין יתר על המידה ויביא למותו, אך מה טעם צריך הוא להיות 'יָתֵר במדע', חכם ונבון?".
ואף הוא השיב: המכה חייב להיות אדם חכם ונבון, כדי שמצד אחד יבין את הצורך בהכאת העבריין והלקאתו לשם "תיקון העולם", אך מצד שני ובה בעת ייזהר ויישמר שלא יצר ההכאה והכוחניות לשמה הם אלה שיניעו את מעשיו. עליו להבין שהכוח אינו אלא מעשה של 'בדיעבד', של אין-ברירה, ואילו דרך המלך היא דרך הרוח, החינוך והשכנוע. ויפים הדברים למי שאמרם.
הרוח, לא הכוח, היא-היא דרך הגבורה היהודית.
לא ייפלא אפוא שהפטרת היום (זכריה ב), חותמת בהכרזה החריפה: "לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי אמר ה'".
התשובה היהודית ל"איזהו גיבור", אינה "מר עולם", איש כוחני, שתוכו רצוף שרירים וריבועי חזה המנסה להשתלט בכוח הכוח על סביבתו, אלא איש הרוח, ש"כובש את יצרו".
(מקץ תשפ"ב)
