בשולי הספארי בסרנגטי, שבצפון טנזניה, באזור שבו אדם וחיות בר חולקים אדמה אחת, ביקרתי עם משפחתי בכפר של בני שבט המסאי. גדר קוצים, בקתות נמוכות מבוץ, זרדים וגללי בקר, וריח עשן. בני השבט קיבלו את פנינו ביצירות מעשה ידיהם ובריקוד מסורתי, לכבודו קשרו לנו גלימות צבעוניות ועיטרו את צווארינו בענקי חרוזים. בהמשך, צעיר כרע וסובב מקל עץ בחריץ שבקרש, מפיק מהחיכוך עשן ואחריו להבה. ללא גפרור או מצית. המסאי רועים באזור כמאתיים שנה, וכמה מכפריהם פתוחים למבקרים.
החלוקה המגדרית בשבט ברורה. את הבתים בונות הנשים במו ידיהן וכלל עבודת היומיום אינה מוטלת על הגבר; זה, תפקידו לשמור על העדר ועל המשפחה מפני סכנה. לרוב הגברים יותר מאישה אחת, ולכל אישה בקתה קטנה משלה, שבה היא מבשלת ומגדלת את ילדיה. בלילות עובר הבעל בין נשותיו.
בכפר בו בקרנו ישנו גן לבני שלוש עד שש, ובראשו מורה בן תשע־עשרה. הילדים לומדים ארבע שעות ביום, ועל לוח ישן כתובות בגיר אותיות בסווהילית ובאנגלית. מנהג יוצא לשבט: שתיית דם מפרה בעודה חיה. חץ קצר ננעץ בווריד צווארה, הדם נאסף בדלעת ומעורבב בחלב, הפצע נסגר בבוץ והפרה ממשיכה לרעות.
לצד הדהוד מרגש של מסורות מקראיות העולה מחיי המסאי וכושר ההישרדות המפעים שלהם, חשתי, אי נוחות. עבורי ההיצמדות העזה שלהם לקיום ההישרדותי, חרף השתנות הזמנים, משדרת קיבעון. עבור בני השבט כפרטים וכקבוצה, מה שהיה הוא שיהיה. תמיד.
"פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" – כך צווה ה' את האדם. לחיות ולפתח. היהדות, אינה מסתפקת בהישרדות ובחיי הווה. היא שולחת את האדם – כל אחד עם סגולותיו, ניסיונו וכישוריו הייחודיים – לעצב את העולם, לפתח את משאביו הפיזיים, התרבותיים, החברתיים והמוסריים – ולשפר אותו, לטובת כל יושביו. ההישרדות היא אמצעי, לא מטרה.
אבותינו הקשיבו להזמנת הבורא והם מהווים מקור השראה עבורנו כיום, לא מבחינת תנאי חייהם וקיומם הגשמי, אלא בשל שליחותם הרוחנית וביישום האקטיבי של הצו האלוקי לכיבוש העולם.
לקראת תום הביקור בכפר, סיפרתי לבנו של ראש השבט שילדיי משרתים בצבא, הוא התרשם מאוד מהשימוש שיעשו ברובה.
עבורי, כיהודייה, מעבר לרובד ההישרדותי, הצבא מהווה אמצעי לביטוי ערכים כמו ציונות, רעות ומנהיגות, ועדות לבחירה בהגנת העם, המדינה והארץ. בחירה בנצח ישראל.
לתגובות: naomieini1@gmail.com



