הגביע הוא שלנו?

תפקיד סמלי וחינוכי נקשר עם גביע ועם כסף בפרשת השבוע שלנו.

עיון בכתוב מלמד כי באמצעותם ניתן לזכות בחיים, אך בו בעת, גם לאבד הכל…

הגביע – כוס פרעה, נזכר בחלומו של שר המשקים (פרשת וישב). שר זה חזר לתפקידו, כפתרון החלום, וכעת, לנוכח חלומות מלכו, הוא נזכר ביוסף והביא להוצאתו משביו. לעומת  "מופע" הגביע החיובי המתואר, הגביע המצוין בפרשתנו, אין שימושו חיובי כלל ועיקר, לפחות בעיני אחי יוסף, בשמשו עילה ללקיחת בנימין.

ובאשר לכסף: יוסף נמכר תמורתו לישמעאלים, בהמשך נעשה בו שימוש להצלת משפחת יעקב מרעב. הממון, היווה גם אמצעי עבור יוסף, להשגת כוח ועוצמה בבית המלוכה ולאחר מכן שימש אמצעי לערעורם הנפשי של אחיו ולהעמדת חירותם וחייהם בסכנה:

"הֵן כֶּסֶף, אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ–הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ, מֵאֶרֶץ כְּנָעַן…  אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ, וָמֵת; וְגַם-אֲנַחְנוּ, נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים." (בראשית מ"ד ח')

"הגביע הוא שלנו" – משפט זה מוּשר על ידינו ברגעי שמחה, ניצחון והישג והוא מופנה אל מול המריעים לנו כמו גם כנגד מי שהובסו על ידינו. משפט אחר השגוּר על לשוננו הוא: "בעל המאה הוא בעל הדעה".  עיון מעלֶה, כי שני ביטויים אלה, של גאוות ההישג ושל עוצמת הממון אינם לקוחים ממקורותינו ["וער עס האט די מאה דער האט די דעה": בעל המאה הוא בעל הדעה – ביטוי ביידיש שאין לו בסיס במקורות (הגיון בשיגעון, זאב גלילי)] ואין הם מבטאים בהכרח יעד מוסרי ראוי.

פרשת השבוע מוכיחה לנו כי לא לגביע (לניצחון ולמעמד, בהקשרם המטאפורי) ולא לכסף כוחות ויתרון משל עצמם… בידינו האפשרות להשתמש במשאבים חברתיים אלה בתבונה או חס וחלילה, לעשותם להט החרב המתהפכת.

הגשת הגביע אל שפתי המלך מחייבת אמון עצום של השליט באדם המשקה אותו (מוכר לנו נוהג השקת הכוסות טרם שתיית היין, לצורך ערבוב תוכנן והזמת ניסיון הרעלה בין יריבים).

מצוות הצדקה והשמיטה מלמדות אותנו כי לא ניתן לאחוז בכסף לנצח, וכי רכושנו, מלכתחילה, בחסד מקורו.

פוטנציאל הגביע והכסף ניתן ליוסף, וכן אמוּנו של המלך (האנושי וגם מלך מלכי המלכים). גם אנו, זוכים לעיתים בחיינו,  בגביע, בכסף ובאמון.

אחריות נתונה בידינו לממש פוטנציאל זה לטובה.

(מקץ תשפ"א)