ד"ר יצחק קניגסברגבטכס ברכת נכדיו ,בנוכחות יוסף, מכריז יעקב : "בך יברך ישראל לאמר ישמך אלוקים כאפרים וכמנשה וישם את אפרים לפני מנשה" (בראשית מח',כ'). רוב הפרשנים מתמקדים בסיפא של הפסוק ותוהים: מדוע שם יעקב את אפרים לפני מנשה הבכור ? תשובות רבות ניתנו בנושא זה . רובן מבוססות על שיכול ידיו של יעקב, והנחת ימינו על ראש אפרים הצעיר, ולא על ראש מנשה הבכור, בנימוק: "גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלוא הגוים"(שם מח',יט'), כפי שאכן הוכיחה ההיסטוריה.
אני אתמקד ברישא של הפסוק : מדוע נבחרו אפרים ומנשה כנושאי הדגל , וכדגם שאליו יש לשאוף בחינוך בני ישראל ? למה העדיף יעקב את הדגם הזה, על פני דגם ההתיחסות לאבות האומה בברכת הבנים , בדומה לברכת הבנות, המיוחסות לאמהות האומה : "ישימך אלוקים כשרה רבקה רחל ולאה"?
אם יעקב החליט להעמיד את אפרים ומנשה כדגם לברכת הבנים, מדוע הוא השתמש בלשון יחיד: בך יברך ישראל , ולא בלשון רבים: בהם יברך ישראל ?
בפרשת ויגש ,בתיאור ירידת יעקב למצרים,פונה אליו הקב"ה , הבוחן כליות ולב , במלות הרגעה ועידוד:"אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם. אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה ויוסף ישית ידו על עיניך"(שם מו',ג'-ד'). הקב"ה הבין היטב באיזה סערת רגשות נמצא יעקב. מצד אחד הוא שמח לפגוש את בנו אהובו האובד :"ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות"(שם מה',כח'),מצד שני הוא חושש מהירידה למצרים , אף על פי שהוא אינו מבטא זאת במילים.
נשאלת השאלה ממה חשש יעקב ? הוא ידע שבשלב כלשהו הגזירה של :"ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם", שנאמרה לאברהם בברית בין הבתרים, עתידה להתגשם. יעקב קיווה שלא הוא ישא בנטל הזה. לאחר התגלות האלוקים במראות הלילה וקריאתו :"יעקב יעקב – אל תירא מרדה מצרימה" , הבין יעקב שהגיע שעת ההגשמה, והוא נבחר לממש אותה . מראות הלילה רומזים על חשכת הגלות (העמק דבר), אליה ייקלעו עם ישראל , והקריאה "יעקב יעקב" מצביע על אבדן העוצמה והעצמאות הגלומים בשם "ישראל".
אבי האומה, ולא אבי יוסף ירד למצרים "אנוס על פי הדיבור" כפי שחז"ל ביטאו זאת.
אבי יוסף שמח למשמע הבשורה : "ויוסף ישית ידו על עיניך", אך אבי האומה חשש מבשורה זאת. החיים הטובים שיוסף הבטיח למשפחתו: "כל טוב ארץ מצרים לכם הוא" ,היא מתכונת בדוקה להתבוללות מרצון בגויים, ואי רצון לעלות חזרה לארץ המובטחת. החלק השני של גזירת הגלות, עליה התבשר אברהם כלל את : "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה". כאן קיימת סכנת התבוללות מאונס, ואי יכולת לשוב לארץ המובטחת. את החששות האלה מנסה הקב"ה להפיג :"אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם" – כנגד ההתבוללות. "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה" – כנגד סכנת אי השיבה לארץ המובטחת.
מצויד בשתי הבטחות אלה ,יעקב מגיע למצרים ,למפגש עם בנו שיצא בשליחותו ועל פי בקשתו:"לכה ואשלחך אליהם, ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר"(שם לז',יד'), עשרים ושתים שנים קודם לכן. במקום כתונת פסים , יוסף לבש אדרת מלכות ,כיאה למשנה למלך מצרים. מסיפורי קורותיו במצרים, הבין יעקב שיוסף שמר בקנאות על מורשת אביו , בהיותו בשאול תחתיות, כעבד בבית פוטיפר :"וחטאתי לאלוקים"- בתקרית עם אשת פוטיפר, בבית האסורים:"לאלוקים פתרונים"-בפתרון חלומות שרי המשקים והאופים, וגם בהיותו במרום התהילה בהיכל אלילות מצרים, בעומדו לפני פרעה: "אשר האלוקים עושה הראה את פרעה". בכל המקומות האלה, יוסף הזכיר את האלוקים כמי שמנהל את העולם ,כפי שחונך בבית אביו. כשיעקב ראה שגם בניו של יוסף חונכו באותה דרך, יצאה מפיו הקריאה הנרגשת:"ראה פניך לא פיללתי והנה הראה אותי אלוקים את זרעך"(שם מח',יא'). לא כתוב כאן : הראה לי אלוקים . כתוב כאן: הראה אותי אלוקים .כלומר אלוקים הראה אותי בזרעך, כי גם הם, כמוך יוסף , דומים לי במראה וספוגים במורשתי .
זהו הדגם, שיעקב ביקש להקנות לעם ישראל , כערובה בפני ההתבוללות מרצון ומאונס , בגלות מצרים ובגלויות העתידיות שיגזרו על עם ישראל. יוסף עמד בכל מבחני האמונה והנאמנות למורשת אבותיו בהיותו בגלות, ולכן אמר לו יעקב:"בך ( יוסף ) יברך ישראל". מכיון שהצלחת לחנך גם את ילדיך על פי מורשת אביך, והם עמדו במשימה זאת ,לכן: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה", תהיה הברכה המתאימה ביותר לבני ישראל.
בעידן של התבוללות מרצון בגולת הרווחה של אירופה וארצות הברית, ברכה זאת אקטואלית בימים אלה, יותר מתמיד.
תשס"ט
