השתנות הטבעים

השתנות הטבעים
ליאורה מינקה
יו"ר תנועת האישה הדתית-לאומית "אמונה"

לכאורה, מובנית סתירה בסיסית בשני הפסוקים הראשונים של הפרשה, העוסקים בתיאור ישיבתו של אברהם אבינו בפתח האוהל. מן הפסוק הראשון אנו למדים שהקב"ה בכבודו ובעצמו נתגלה לאברהם אבינו: וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. ואולם כבר בפסוק הבא הופכת ההתגלות למפגש עם שלושה אנשים: וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל.
ונשאלת השאלה: מי, ככלות הכל, נתגלה לאברהם הישיש בעת שישב בפתח אהלו באלוני ממרא. ההיו אלה הקב"ה עצמו, כפי שלמדנו מפסוק א', או היו אלה מלאכיו, כפי שדרשו חז"ל בפסוק ב'. ואולי בכלל היו אנשים ממש, עוברי דרכים?
קולמוסים רבים נשתברו במהלך הדורות, במאמץ להבהיר ולפרש תהייה זו. פרשנית המקרא פרופ' נחמה ליבוביץ מציעה פתרון מעניין. על-פי גרסתה, יש להפריד ולהבדיל בין שני אירועים שונים לחלוטין: האירוע הראשון מתואר בסוף הפרשה הקודמת ו'גולש' לשלוש המילים הראשונות בפרשתנו. כך נוצר הרצף הסיפורי הזה: וְכָל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מֵאֵת בֶּן נֵכָר נִמֹּלוּ אִתּוֹ, וַיֵּרָא אֵלָיו ה'. נקודה. מכאן, לדבריה, מתחיל תיאור של אירוע אחר, שונה לגמרי, ואין האחד נוגע בחברו.
ואחר שצלחנו את פסוקי הפתיחה על היערכותו של אברהם בפתח האוהל לקראת אירוח המלאכים, הבה נבחן את המדרש על אשתו שנמצאת בתוך האוהל. מדרש זה אינו מיטיב עם מעמד האישה, ובוודאי אינו מסייע לקידומו. בפסוק ו' מספרת התורה: וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת. ומוסיף על כך המדרש: "וימהר אברהם האהלה אל שרה; כל כבודה בת מלך פנימה, שנאמר האהלה אל שרה" (פסיקתא זוטרתא, וירא, י"ח). חז"ל מוצאים, אפוא, אסמכתא לדבריהם, שמקומה של שרה היה בתוך האוהל, מן הפסוק בתהילים (מ"ה, י"ד): כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ.
אף שמן הפסוק עצמו לא ברור באופן מוחלט כי הכוונה אמנם להשאיר את האישה נעולה בביתה, בכל זאת נגזרות ממנו לא פעם דרשות שונות ואף מקוממות. מי שהרחיק לכת בנושא זה הוא הרמב"ם, שמכוח הביטוי הזה מסיק וקובע כי די לה, לאישה, שתצא מביתה פעם-פעמיים בחודש: "גנאי הוא לאישה שתהא יוצאה תמיד, פעם בחוץ פעם ברחובות; ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמיים בחודש, כפי הצורך, שאין יופי לאישה אלא לישב בזווית ביתה, שכך כתוב 'כל כבודה בת מלך, פנימה'" (הלכות אישות, י"ג, י"א), וכן כתב ש"ציוו חכמים שלא ילמד אדם בתו תורה", ותולה זאת "בעניות דעתן" (הלכות תלמוד תורה, א', י"ג).
למרבה הצער, עד היום עדיין קיימים בישראל אישים, חוגים וגורמים שונים, שאמנם דוגלים בתפיסה העקרונית ש'נשתנו הטבעים' מימי קדם ועד ימינו לגבי מידות ומשקלות, גדלים וכמויות ועוד, אך לא כשזה נוגע למעמד האישה. הם מוכנים להודות שהידע ברפואה, במדע ובחקלאות ובתחומים רבים אחרים – זה שעליו ביססו חז"ל טעמי מצוות, תקנות, גזירות והנהגות – אינו מעודכן ואינו תואם את מציאות ימינו, אך ביחס למעמד האישה כאילו לא נשתנה דבר מבחינתם, גם לא ה'טבעים', ולכן הם מעדיפים להתעלם מן השינויים וממשיכים להתייחס אל האישה כפי שהציעו קדמונים; להשאיר אותה מאחור, בבערות מוחלטת, בזווית הבית, מנותקת מהחברה, מהתורה, מהמדע, מהחיים הציבוריים. לא משפיעה עליהם העובדה שגם בנושא מעמד האישה חלו מאז ימי הרמב"ם – שחי בעידן אחר ובסביבה איסלמיסטית – שינויים מהותיים ומשמעותיים ביותר בתפיסת העולם ובמצב החברתי, הסביבתי והפוליטי. לכן מדהים להיווכח איך אנשים הגורסים שהשתנו נתונים והנחות יסוד, מתכחשים לעובדה ש'נשתנו הטבעים' גם ביחס לכבוד האישה, למעמדה, לתפקידה – בבית, בחברה ובמדינה.
האוהל של אברהם ושרה אינו דומה לשום דבר שבימינו, גם לא גילאי ההולדה והמיתה שבתקופת המקרא, ואין כמובן מקום להשוואות. גם האישה הדתית החדשה, זאת ש"אמונה" מייצגת בימינו, היא כבר לא "עניית דעת" ואינה יושבת בזווית ביתה, ובוודאי אינה אמורה להיכלא בביתה ולייחל לאישור יציאה מיוחד פעם או פעמיים בחודש. היא בעלת השכלה אקדמאית, אשת מקצוע וקריירה. נשים דתיות יודעות היום לצלול לעומק תורני, הן משמשות יועצות הלכה והן פרשניות נפלאות לטקסט המקראי. נשים דתיות מעורבות בחיים הציבוריים ומקדמות סדר יום חינוכי ואמנותי וכלכלי, שאין בו כדי להתריס, חלילה, או לפגוע בהלכה – על דקדוקיה וכוונותיה. מכל מקום, הן פורצות דרכים, אך אינן פורצות גדר. את אלה – "בְּתָם-לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי" – אנו מעודדות מכל הלב ועל כל אלה יש עוד מקום להיאבק ולא להרפות.

תשע"ד