הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)על אף ההכרעה הפשוטה בסוגייתנו במשנה, עליה עמדנו בשבוע שעבר, לפיה יש לקבל כל תלמיד, ללא קשר למוצאו ולמעמדו הכלכלי-חברתי-תורני, מכח הצו של אנשי כנסת הגדולה (העמידו תלמידים הרבה), אנו מוצאים מתח בסוגיה זו בשלבים מאוחרים לאלה של אנשי כנסת הגדולה. כך מובא בבבלי ברכות כח, א (תרגום לעברית משלי):
"שנו חכמים: באותו היום בו הודח רבן גמליאל מנשיאותו, בעקבות יחסו המזלזל בחכמי ישראל סלקוהו לשומר הפתח, ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס. שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו – לא יכנס לבית המדרש. באותו יום נוספו כמה ספסלים. אמר רבי יוחנן: נחלקו בשאלה זו אבא יוסף בן דוסתאי וחכמים. אחד אמר: נוספו ארבע מאות ספסלים, והשני אמר: שבע מאות ספסלים. חלשה דעתו של רבן גמליאל, אמר: שמא חס ושלום מנעתי תורה מישראל. הראו לו בחלומו כלפי לבנים מלאים אפר (רש"י: להראות לו שהתלמידים שנוספו אינם ראויים). ולא היא, הראו לו רק כדי ליישב את דעתו".
גם כאן אנו מוצאים עמדה בדלנית של אחד מגדולי חכמי ישראל, אך מנגד, שלא כדרכה של גמרא בהכרח, הכרעה חד-משמעית נגד עמדתו החינוכית של רבן גמליאל. חשוב להעיר שרבן גמליאל הינו אחד מצאצאי הלל הזקן, ומראשי התנועה הבית-מדרשית "בית הלל". למדנו מכאן שהגעתו לשררה, עלייתו לגדולה, גרמה לו לאמץ סטנדרטים חינוכיים שהולמים דווקא את בית שמאי, אולם חכמי ישראל רובם ככולם נותרו דבקים בעמדתם העקרונית – אין צורך בשומר לבית המדרש, אמת התורה איתנה דיה בכדי שייחשפו אליה גם אנשים שאינם מגיעים מהשכבות הכי נכבדות של האומה.
עד כה נגענו בשאלה העקרונית, במדיניות מאקרו-חינוכית. אולם, מה דעת חכמים ביחס למקרה הנקודתי של תלמיד לא ראוי, תהא משמעות הגדרה זו אשר תהא (אחדד אותה ב"ה ברשימות הבאות). כאן אנו מוצאים שוב עמדות שונות אצל חכמים, אך הכרעה עקרונית אחת. כך מימרת ר' זעירא שאל לו לאדם ללמד לתלמיד שאינו הגון (מכות י, א), וכן מימרות רב יהודה אמר רב ור' זירא אמר רב שמייעדות למורה לתלמיד שאינו הגון גיהנום, ומשוות אותו לזורק אבן בפני מרקוליס (חולין קלג, א). אמנם, בא רבינו הגדול הרמב"ם ומסייג קביעות אלה של חכמים (הל' תלמוד תורה ד, א):
"אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו, או לתם, אבל אם היה הולך בדרך לא טובה מחזירין אותו למוטב, ומנהיגין אותו בדרך ישרה, ובודקין אותו, ואחר כך מכניסין אותו לבית המדרש, ומלמדין אותו".
הרמב"ם מבהיר, ראשית, שתלמיד לא הגון איננו זה שיש לו קושי בידיעה, או מי שהוריו אינם מקפידים על קלה כחמורה ח"ו, כי אם מי שכבר הוכיח שאיננו הולך בדרך טובה. אולם, גם ביחס לאדם כזה איננו מוותר הרמב"ם על עולמו התורני, ומתאר תהליך ארוך יותר של שליטתו בחזרה לעולם התורה. כך כותב מרן הכסף משנה על אתר, שהתם הוא מי שלא ברור לנו אם טוב הוא או רע, כהוראת הגמרא בברכות שציטטנו לעיל. כך ציינו גם ר"י קורקוס והלחם משנה. כך גם ניסח את הדברים מפורשות הלבוש (יורה דעה רמו, ז). הגדיל לעשות הרש"ז מלידאי, שקבע בהלכות תלמוד תורה שלו כדלקמן (ד, יז):
"[…] ואם אי אפשר להחזירו למוטב תחלה והוא דוחק ליכנס ללמדו תהא שמאל דוחה וימין מקרבת ולא כיהושע בן פרחיה שדחה לפלוני בשתי ידים" (וראה עוד בקונטרס אחרון פרק ד הערה א).
ראיה מוכרחת לשיטת הרמב"ם וסיעתו מצויה בדברי רב לתלמידו רב שמואל בר שילת, מלמד התינוקות (בבא בתרא כא, א): "כי מחית לינוקא, לא תימחי אלא בערקתא דמסנא (רש"י: כלומר מכה קלה), דקארי – קארי, דלא קארי – ליהוי צוותא לחבריה". כלומר, אם יטה התלמיד אזנו לשמוע תורה – מוטב, ואם לא – יהיה עם חבריו, וסופו לתת לב לדברים (רש"י על אתר).
דומני שדברי חז"ל כה ברורים, מאירים ומזהירים, ומשנתם החינוכית והתורנית כה גלויה לעין כל, שקשה להתכחש אליה. העקרון ביחס להוראת התורה, כמו בצבא, הוא שאם יש ספק – אין ספק. כל זמן שיש תקווה שהילד יקבל תכנים חיוביים, יפיק משהו מדברי התורה שהוא לומד – חובה ללמדו, ואסור לדחות אותו מתלמוד התורה. המחשבה השמאית, כאילו רק מיוחסים (בממון, בדעת, בייחוס) ראויים לקבל תורה נדחתה לחלוטין בידי חכמי הדורות, החל מאנשי כנסת הגדולה, עבור לחכמי יבנה, המשך ברבינו הקדוש עורך המשנה וכלה בכל הפוסקים מני אז ועד היום. אין היתר לדחות תלמיד בגלל רמתו התורנית, הלימודית, או בגלל משפחתו (קל וחומר בגלל שם משפחתו ומוצאו העדתי). כל המוציא – עליו הראיה להיתר.
למרבה הצער, בשנים האחרונות אנו עדים למציאות הפוכה, שמסגרות "תורניות" יותר מדירות באמצעות ועדות קבלה כאלה ואחרות ילדים ומשפחות רבות מקרבן. האמתלה הרשמית היא שרוצים לשמר את רמתו התורנית של בית הספר. אני עומד ותמה, ומבקש בשם הציבור הקדוש ובשם עלבונה של תורה לקבל מענה ברור לנקודה זו – מהם המקורות התורניים עליהן נסמכות ועדות קבלה אלה (בהנחה שיש להן קריטריונים מוגדרים כלל ועיקר)?!
תש"ע
