וימח את כל היקום

פרשת המבול נקראת מדי שנה בשוויון נפש. בדרך כלל, לא מורגשת בבית הכנסת תכונה מיוחדת. אך האזנה קשובה לפסוקים צריכה לזעזע כל אדם: "ותשחת הארץ לפני האלקים ותמלא הארץ חמס… ויאמר אלקים לנח קץ כל בשר בא לפני" (ו, יא-יג), כך במחשבה ראשונה, וכך בהמשך "ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה" (ז, ד), השמדה וכיליון טוטאלי, אנשים נשים וטף, מחיה ועד בהמה, מרמש ועד עוף השמים. וכך היה למעשה: "ויגוע כל הבשר הרמש על הארץ, בעוף ובבהמה ובחיה ובכל השרץ השרץ על הארץ וכל האדם, כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו, וימח את כל היקום אשר על פני האדמה, מאדם ועד בהמה ועד רמש ועד עוף השמים, וימחו מן הארץ, וישאר אך נח ואשר אתו בתבה" (ז, כא-כג).
החזרה החוזרת ונשנית, של "מ… ועד….", והתיבה החוזרת כמין פזמון, "כל הבשר… כל האדם… כל אשר נשמת רוח חיים באפיו… כל היקום", מעצימים את הכיליון כולל הכל, ומותירים את השאלות תלויות בחלל האוויר: אם בני האדם חטאו, מה אשמים הבהמה והעוף, הרמשים והשרצים? ואם בריונים חמסו וגזלו ועברו על איסורי עריות, מדוע לקו הנחמסים והנגזלים, הנשים והטף? וכמאליהן עולות תמיהותיהם של אברהם, "חלילה לך מעשות כדבר הזה, להמית צדיק עם רשע" (בראשית יחי, כה), ובדומה לו קריאת הזעקה של איוב (ט, כב): "על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה". וכבר תלה ר' לוי את תמיהתו של אברהם לא רק במעשה כילויה של סדום, אלא גם בדור המבול, שאמר "אי אפשר שלא היה בהם צדיקים".
ההסברים המקובלים, שתולים את המבול בחטאי הגזל, החמס והעריות, אינם נותני טעם לשאלת הכיליון המוחלט. ואין זה מפליא, שנעשו ניסיונות אחרים להסביר את המבול, כגון גאוותם של אנשי דור המבול, שכפרו בטובת המים שנתן להם הקב"ה, ובה נפרע מהם (תוספתא סוטה ג).
מקצת הפרשנים, תולים את המבול הנורא בתרבות ההשחתה. לא היה מדובר בתופעה נקודתית כזו או אחרת, אלא בהשחתת כל המידות, הן אצל בני אנוש הן אצל בעלי חיים. לפי גישה זו, גם קורבנות ההשחתה היו שותפים לפשע בכך ששתקו ולא מיחו.
מיקוד החטא – כמו גם תיקונו – הוא באדם. הד לכך יש בתיאור הנורא שבסוף פרשת בראשית: "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם". לא מדובר במשהו רגעי, בר חלוף, נובע מדחף לאו בר כיבוש. מדובר בתרבות של רוע, "כל יצר מחשבות לבו", הכל בכל מכל, "רק רע כל היום".
לא מדובר גם בכשל חד פעמי אלא בתהליך מתמשך, שעוצמת הרוע שבו הלכה וגברה מיום ליום. וכך דרשו חכמים: "כי רבה רעת האדם – רבי חנינא אמר: רבה והולכת", ומכאן מסורת שמופיעה בסדר עולם, לפיה גזרת המבול נגזרה עשרים שנה קודם שהוליד נח את בניו.
הרוע התמידי, התבטא לא רק במעשה אלא גם במחשבה, בתכנון קפדני ומדוקדק, "וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום". וכשהרוע משתלט על הכל, סופו להחריב את העולם.
ומכאן התוצאה הנוראה: "וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר ה': אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם, כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם". ודוק: המחשבה הראשונה התמקדה במחיית האדם בלבד, "אמחה את האדם", אך בהיעדרו, אין עוד טעם לקיום העולם כולו, ולפיכך מיד בסמוך מדובר על המחייה הטוטאלית "מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים".
המבול הביא בליה לעולם. המבול הביא בלבול לעולם. המבול מסמל את כוחו העצום של האדם, אך גם את קוצר ידו. בני האדם, שהגיעו לפסגת הטכנולוגיה, וכבשו את החלל, סבורים שהם כל יכולים. "אמרו לו: זקן, תיבה זו למה? אמר להם: הקב"ה מביא עליכם את המבול. אמרו: מבול של מה? אם מבול של אש, יש לנו דבר אחד ועליתה [=חומר חסין אש] שמה, ואם מים הוא מביא, אם מן הארץ יש לנו עששיות של ברזל שאנו מחפין בהם את הארץ, ואם מן השמים, יש לנו דבר ועקב שמו [=חומר סופג מים]" (סנהדרין קח). הגאווה עשויה להביא את האדם לטשטוש ההכרה במוגבלותו. המבול מלמדו, שטכנולוגיה וקדמה שמנוצלים ליצירת כלי משחית ורוע, סופם כליה.
אך המבול מלמדנו גם את סוד כוחו של האדם הבודד, היחיד, להציל את העולם כולו. לפי מסורת חז"ל, לא נכנע נח לתרבות הרוע שפשתה בעולם, ולא נמנע נח מלהוכיח את בני דורו בשעה שבנה את התיבה למרות הבזיונות שספג מהם.
נח אחד, ש"מצא חן בעיני ה' ", הציל לסוף את משפחתו ואת העולם כולו.
תש"ע