איך הסתדר הג'ירף בתיבת נח?

החוקרים לקחו דגימות חלב מאחת הג'ירפות בספארי ברמת גן, כדי לנסות וליצור ממנו גבינה. התברר שהחלב מתגבן כנדרש בכשרות

התורה מתארת את תיבת נח "שלוש מאות אמה אורך התיבה, חמישים אמה רחבה ושלושים אמה קומתה" (בראשית ו', ט"ו). גודל התיבה היה כ-150 מטר על 25 מטר, אם כן, כיצד התאפשרה הצלת כל בעלי החיים בזמן המבול? הגמרא שואלת איך נח הכניס לתיבה את הראם למשל, הרי הוא גדול מאוד? מבאר רבי ינאי שהכניס גור של ראם. שואל רבה בר חנה- והרי גם הגור של הראם הוא ענק כגודל הר תבור, ומתרץ ר' יוחנן שהגור הכניס רק את ראשו לתיבה, בכדי שיוכל לנשום (זבחים קיג ע"ב). לפי הרמב"ן הכל מוסבר באופן ניסי. התיבה הקטנה יחסית הספיקה לכל החיות ולכל המזון בדרך נס, ובדרך נס הספיקו נח ובני משפחתו לטפל בכל החיות שבתיבה.

הרב גדליה נדל, מתלמידי החזו"א, תלמיד חכם מקורי אמר שהמבול לא כיסה את כל העולם כולו. אומנם כתוב "וימח את כל היקום", כל אשר בארץ יגווע", אך הכוונה היא לארץ 'קדמת עדן', שבה שכנה אז האליטה של האנושות, ואולי אף כל האנושות. לא היה צורך להשמיד את כל בעלי החיים והצמחים בעולם, אלא רק את האזור שבו חיו בני אדם מושחתים. אם נניח שהכוונה רק לבעלי החיים המצויים בארצו של נח, ארץ קדמת עדן, הדבר אפשרי וניתן להכניס את בעלי החיים הללו אל התיבה. על פי זה מובן שבעלי חיים מרוחקים באזורים קוטביים ונידחים לא היו צריכים לבוא אל התיבה כי בארצותיהם לא היה מבול מוחלט כזה כמו בארץ קדמת עדן.

הנצי"ב מוולוזי'ן בפירושו 'העמק דבר' טוען כי רק עיקרי מיני החיות נכנסו לתיבה. הנצי"ב מבאר את המילה 'מינה' – ונכלל כמה מינים משונים במראיהם ובכמה פרטים עד שבלשון אומות העולם וחכמי הטבע המה מינים נפרדים לגמרי בשם. ומכל מקום נכנסו בסוג אחד בלשון הקדש ע"ש אותה השתוות באותו דבר שנקראו משום זה באותו שם.

אנטואן דה מוֹנֶה, האביר מלמארק, הציע את הברירה הטבעית כמנגנון להשתנות מינים ביולוגיים והתאמתם לסביבה. שינויים בסביבה גורמים לאורגניזם לשנות את הדרך שבה הוא משתמש באיברים שונים, למשל, בעקבות שינוי סביבתי שהגביל את זמינות המזון – הג'ירף מותח את צווארו בשאיפה להגיע לעלים בענפים גבוהים יותר ויותר.

קיים מיתוס ידוע ושחוק על כך שאסור לאכול בשר ג'ירפה מכיוון שלא יודעים בדיוק היכן לשחוט, בשל אורך הצוואר. מיתוס זה נסתר מגמרא מפורשת בה נאמר "שכל הצוואר כשר לשחיטה" (חולין י"ט ע"ב), וכך נפסק למעשה הן ברמב"ם והן בשולחן ערוך (יו"ד סי' כ'). לפני מספר שנים החליטו חוקרים מאוניברסיטת בר אילן לחקור לעומק את נושא כשרות הג'ירפה. השאלה הראשונה שעלתה הייתה האם ניתן להכין גבינה מחלב של ג'ירפות. על פי המסורת, בעלי חיים כשרים תלויים בין היתר בכך שהחלב שלהן מתגבן וניתן לייצר ממנו גבינה. לצורך כך לקחו החוקרים דגימות חלב מאחת הג'ירפות בספארי ברמת גן, כדי לנסות וליצור ממנו גבינה. ואכן, כבר בבדיקות הראשונות התברר שהחלב מתגבן כנדרש בכשרות. בניתוח שערכו החוקרים באותו ג'ירף שמת התברר מעל לכל ספק שיש לו את כל סימני הטהרה הנדרשים על פי התורה כדי שבשרו יהיה כשר. עלה בוודאות שהג'ירפה מעלה גירה, מפריסה פרסה ושוסעת שסע. למעשה, אף התגלתה עדות לכך שבעבר שחטו יהודים ג'ירפות.

ר' שלמה ב"ר נתן, מגדולי הקדמונים היהודים שחי בסמיכות לאזור שבהם גרו בעבר החיות הגדולות, כתב סידור הלכות בשם 'ניקור אחר' לפני למעלה מאלף שנה, שבו התייחס לסוגיה. הפוסק הקדום, ששמר על מסורת מתקופה קדומה מאוד בעם ישראל, התייחס לחיה ככשרה והסביר שיש אומרים שהיא מחיות הבר שאין בהן כל חלב אסור או עורקים דמיים, אך צריך להוציא מהן את הדם, העוקרים וגיד הנשה, האסור על פי ההלכה. רבי סעדיה גאון כותב כי אחד מבעלי החיים הכשרים המוזכרים בתורה, שנקראים "זמר" הינו למעשה ג'ירפה או בשמו האחר – "גמל נמרי".  בספר תבואת הארץ לר' יהוסף שוורץ מהמאה ה-19 הוא מעיד עדות על כך שבשנת תרי"ד הוא ראה ג'ירף אשר באו דרך ארץ מצרים, הוא חקר ודרש באיכותם, ומצא בהם את כל סימני הטהרה, "ולכן נכון ואמת ויציב לתרגם 'זמר' בשם גיראפפע" (עמ' שס"ו). עם זאת ישנם הסבורים שהג'ירף הוא התחש שמעורו עשו את כיסוי המשכן (שבת, כ"ח ע"ב). הרב אברהם חמאמי, כותב כיוון שניחן בכל סימני הטהרה, גם בהעדר מסורת ניתן היה לאוכלו, מה עוד שלסימני הטהרה נוספה עדותו של הרס"ג שהג'ירף הינו ה'זמר' המקראי (תחומין, כ', עמ' 9).

(נח תשפ"ג)