הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)את התנועה לעצירת הנסיגה בסיני הקימו הרבה לאחר חתימת הסכמי קמפ דיוויד; המאבק נגד הריסת גוש קטיף התחיל לאחר שהוחלט על עקירת הישובים כולם; כך אנו נוהגים תמיד – בשעה שניתן להשפיע על התהליכים אנחנו נרדמים בשמירה, וכאשר הם נקבעים אנחנו מחפשים את הדרכים הלא-אפשריות לעשות זאת: לתבוע משאל עם לאחר שדברים אושרו בכנסת, לפורר את הצבא מבפנים על ידי קריאה לסירוב פקודה; לנסות ולהזרים אלפי אנשים כדי למנוע בכוח את החלטות הממשלה ועוד דרכים מעין אלה. במבט לאחור, הניסיונות האלה מחד גיסא הם אנושיים ועניינים, ובהם בני אדם מביעים את כאבם ומחאתם, ואת סלידתם הגדולה ממדיניות שמונהגת שלא בדרך שאנו מאמינים בה. מאידך גיסא, הם חסרי תועלת. אין בכוחם של מהלכים אלה לבטל את ההכרעה שכבר התקבלה, ואף פעם לא היה בכוחם לעשות כן. אנחנו משחררים קיטור רב, ממלאים את עצמנו עוינות ושנאה, כואבים מאוד ומכאיבים מאוד, ועוד עניינים רבים אחרים, אך למעשה דבר לא משתנה.
מתי אפוא ניתן להילחם נגד מהלכים מסוימים? ניתן לעשות זאת בשני שלבים. את השלב הראשון כבר החמצנו. השלב הזה הוא שלב הבחירות. אנחנו הכרענו מראש כי אין אנו מתכוונים להצטרף לאף ממשלה שאפילו תהגה במהלכים מדיניים הכוללים בתוכם ויתור על חלקי ארץ ישראל. בשל כך נותרנו צודקים לחלוטין וצחים כשלג באופוזיציה, אולם ללא השפעה של ממש. אין אנו משפיעים לא על שמירת ארץ ישראל בידינו, ובמקביל אין אנו משפיעים על דברים היקרים לנו: ממינוי דיינים ורבנים, דרך עניינים חברתיים שונים ועד לדמותה היהודית של מדינת ישראל ברוח הציונות הדתית. אני מעריך שלא הייתה אפשרות אחרת, ולאחר העקירה מגוש קטיף לא היה אפשר בכלל לדבר עם מי שהיה שותף לעקירה זו, אולם אל לנו לעצום עיניים מפני המחיר הכבד שאנו משלמים על כך לאורך כל הזמן.
השלב השני הוא עכשיו. עכשיו ניתן עוד לדבר על המשמעות העמוקה של ירושלים ולעשות עשרות פעולות כדי לחזק את הקשר העמוק של האומה הישראלית ללב הארץ הקדושה; עכשיו ניתן להבהיר לתושבי כפר סבא ואפילו נתניה את המשמעות של נסיגה ונפילת יהודה ושומרון ביחד החמאס, במקביל להעצמת והעמקת הקשר הפנימי שבין עם ישראל לארץ ישראל; עכשיו ניתן להציע הצעה מעשית חיובית שלא רק תאמר מה לא לעשות כי אם גם מה כן לעשות ועוד ועוד. זה הזמן.
אני מעריך שלא נעמוד באתגר הזה. אנו נמשיך בשגרת יומנו בהווה, וכשחרב חדה תהיה מונחת על צוארנו במישור האישי, ועל האומה וקודשיה במובן הציבורי – נתעורר, אך סביר להניח שזה יהיה מאוחר מידי. לפיכך השאלה העמוקה שאנו צריכים לשאול את עצמנו היא למה אנו כאלה, ולמה אין בכוחנו לקדם פני רעה בזמן בו ניתן לקדם את פני הרעה, ואנו ממתינים עד שיהיה מאוחר מידי.
אפשר שמעבר לסיבות האנושיות הפשוטות ולהרגל האנושי להסתדר עם כל דבר עד שממש אי אפשר, עומד דבר עמוק יותר. עדיין לא הפנמנו את היסוד הגדול שההכרעות תתקבלנה על ידי כלל ישראל. כלל ישראל, שגם הניח לערבים להיות חלק מהכרעה זו, הוא שיקבע את רצונו, והדרכים בהן הוא החליט לקבוע את רצונו הן הדרכים הדמוקרטיות. ייתכן והדבר מנוגד לתפיסת עולמנו, הטוענת כי יש דברים שהם מחוץ לשיקול הדעת הדמוקרטי, אולם עמדתנו בעניין זה לא התקבלה. דרך כלל ישראל אנו נתבעים לעבוד ולהתמודד על דרכנו, אלא אם כן רצוננו לפרוש ממנו ולהזות באלטרנטיבה לכלל זה.
בפרשת השבוע בה נעשים הצעדים הראשונים של הקמת עם ישראל טוב לנו כי נחזור על היסוד הגדול הזה. אולי מכוחו נבין כי בקשת ההתקשרות שבין עם ישראל לארץ ישראל חייבת לעבור דרך כלל האומה, ונתעורר לפעול כך עכשיו, ולא כשחס ושלום יהיה מאוחר מידי.
תשס"ח
