פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)ספר בראשית מורכב מפסיפס מגוון של דמויות, שבמרכזן אבות ואמהות האומה. אך לצדם נחבאים "שחקני המשנה" שלא תמיד ניתנת אליהם שימת הלב הדרושה. אחת הדמויות המפורסמות מביניהן היא דמותו של ישמעאל, "בן שפחה מצרית", כינוי שעל פניו נראה כשם גנאי, אך חז"ל – ורש"י בעקבותיהם – זיהו אותה, כדרכם, דווקא עם בת אצולה, "בת פרעה, שכשראה נסים שנעשו לשרה אמר 'מוטב בתי שפחה בבית זה ולא גבירה בבית אחר"".
רדיפות היהודים והמלחמות בין בניו בני ערב וישראל, יצרו לישמעאל תדמית שלילית ביותר, וזו נשתלבה היטב עם ה"ברכה" שניתנה לו: "והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו" (טז, יב). דמות זו הועצמה במהלך הדורות. כך, למשל, נאמר במדרש (בראשית רבה מה, ט): "ויד כל בו" קרי בו: "כלבו, הוא והכלב שווים, מה הכלב אוכל נבלות, אף הוא אוכל נבלות", ובמדרש אחר: "פרא אדם – שהכל בוזזין ממון, והוא בוזז נפשות".
כך פירשו גם את היותו "מצחק" עם יצחק, שמכוון לפי חלק מהפירושים כלפי גילוי עריות: "מכבש גנות, וצד נשי אנשים ומענה אותם"; ויש שפירשו 'מצחק' – לשון עבודה זרה, בונה בימסיות [=בימות], וצד חגבים ומקריב עליהם. רבי עזריה אומר: אמר לו ישמעאל ליצחק, נלך ונראה חלקנו בשדה, והיה ישמעאל נוטל קשת וחצים, ומורה כלפי יצחק ועושה עצמו כאילו מצחק".
אכן, מדרשים אחרים מוצאים בו גם תכונות חיוביות: "ואלה שני חי ישמעאל" (כה, יז), מה ראה הכתוב לייחס שניו של רשע כאן? אלא על ידי שבא מקדקדה של מדבר לגמול חסד לאביו", ועוד הוסיפו: "בשכר קצת יראה שירא ישמעאל את אביו, לא נתן הקב"ה רשות לשום אומה ומלכות שישלטו בבניו" (ילקו"ש לך לך, עו), ולא עוד אלא שאמרו בתלמוד (ב"ב טז, ע"ב), ש"אברהם אבינו, עשה ישמעאל תשובה בימיו".
ועוד אמרו ש"הרואה ישמעאל בחלום – תפילתו נשמעת" (ברכות נו, ע"ב), והרי שמו מעיד על כך.
ישמעאל הוא הבן הדחוי, המגורש. אכן, גם הוא בן אברהם. יתר על כן: שמו – "ישמע א-ל" מרמז על מעלתו ושם זה ניתן לו, נזכור, על ידי מלאך האלוקים, אות לכך ש"שמע ה' אל עניך".
אחד הנושאים הרגישים והמרתקים בפרשנות התורה נוגע לחלקו של אברהם במעשי ישמעאל. מקצת המדרשים (כגון שמות רבה א, א), נראים לכאורה כתולים את האשם גם באב: "היה לו געגועים על אברהם אביו, ולא רידהו, ויצא לתרבות רעה, ושנאהו והוציאו מביתו. כשגרשו אביו, ישב בפרשת דרכים והיה מלסטם את הבריות", לאמור דווקא גירושו מבית אברהם, הוא שגרם לו שיצא לתרבות רעה.
הכינוי "פרא אדם" היה בימינו לשם גנאי. במקורו, הוא מציין את מעשי ישמעאל, אך לפי פשט הכתובים יש כאן יותר תיאור מציאות ולאו דווקא עמדה שיפוטית. וכך, למשל, פירשו החזקוני (ופרשנים אחרים): "פרא אדם – תגר, הולך עם סחורתו עד למרחוק במקום שאין מכירין אותו, כעניין שנאמר (לז, כה) ארחת ישמעאלים באה מגלעד", ופירוש פרא: נוכרי, זר. ועל דרך זו פירש אף את המשך הכתוב: "ידו בכל" – בכל מיני סחורה, "וידכל בו" – על ידי משא ומתן של סחורה". היינו, לפי פירוש זה ישמעאל היה ממבשרי הסחר הגלובלי, חובק העולם.
אכן, פרשנים אחרים העמיסו על שכמו מטען שלילי ביותר. כך, למשל, תרגמו אונקלוס כ"מרוד באנשא", מורד, סורר ומורה. רש"י, בעקבות חז"ל, פירש את תחילתו במשמעות שאינה חייבת להיות שלילית דווקא, "אוהב מדברות לצוד חיות". מקצת הפרשנים, דוגמת הנצי"ב, התקשו בפירוש זה, שכן לפיו היה צריך להיות שמו "אדם פרא", אדם שאוהב לחיות במדבר הפראי, "ילד טבע" (וכיו"ב פירש הרש"ר הירש, ש"פרא אדם" הוא בן חורין, חופשי, שאינו מוכן לקבל עליו כל עול או מרות). לפיכך פירשו שהוא "מפריא את כל אדם בלי דעת דרך ארץ וחשיבות אנשים, אלא הכל הפקר ופראי אצלו", היינו: אנרכיסט שלדידו אין גבולות, וכל בני האדם הפקר לגביו.
אכן, בהמשך פירושו, מפרש רש"י את "ידו בכל" במשמעות של "ליסטים", שודד וגנב, "ויד כל בו" – הכל שונאין אותו ומתגרין בו".
לעומתו, נקט כאן אונקלוס בלשון הרבה יותר מינורית ונייטרלית: "הוא יהא צריך לכל בני האדם, וכל בני האדם יהיו זקוקין לו". וכיוצא בו ראה בעל ה"כתב והקבלה" את ישמעאל כ"איש מדיני בעל חברה", מעין פוליטיקאי ו"מאכער" בן ימינו המעורב בדעת עם הבריות, המכיר את כולם, והכל זקוקים לו.
תש"ע
