הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)ארבעת המינים המסמלים לדעת קדמונים את האחדות, ואת מקום כל מרכיבי החברה והאומה באגודה אחת מעלים מטבע הדברים שאלות רבות ביחס למהותה של אחדות זו. הסוגיה העיקרית הוא שאלת הייחוד מול היחד, האחדות מול האחידות, והדרכים ליישב את המתח בין הקטבים של מילים אלה. סוגיה זו היא שיוצרת את המציאות הפרדוכסאלית, שבה מחד גיסא קשה למצוא איש שאינו חפץ וכמהה לאחדות, ומאידך גיסא אחדות זו אינה מושגת, ודומה שאנו הולכים בכיוון הפוך. נראה כי הסיבה לכך היא ברורה – אנו חפצים באחדות המאפשרת לשמור על הייחוד, ואנו חפצים באחדות המאפשרת להימנע מאחידות. אלא שהמציאות אינה מאפשרת את הגשמת החלום הזה במלואו. לא ניתן להשיג אחדות בלי ויתור, ולא ניתן ליצור יחד בלי פשרות. אולם גם הויתור והפשרה אינן יכולות להיות המילים שתשגנה את המציאות המאושרת, שכן ישנו שלב שבו אין עוד טעם לאחדות אם היא לא אפשרת את הייחוד, ואין רצון ביחד אם היא מטשטשת את הייחודיות. לאמור: מדובר במתיחת קו במקום מסוים, בלתי ניתן להגדרה, בו האחדות חשובה דיה כדי לוותר למענה, ועם זאת היא לא דורסת ולא משמידה את הרצון לשמור על ייחודיות.
אין נוסחה ואין אלגוריתם המאפשר לנסח את הקו הזה. בשל כך, אנו מוצאים כי לעתים דווקא לוחמי האחדות הם הפלגנים הגדולים ביותר, שכן הם מעוניינים באחדות עליונה, ובלבד שיתקיים תנאי אחד "פעוט", והוא שהאחדות תיווצר סביבם; לעומת זאת, פעמים שדווקא בעלי הלשון הרכה והייחודית פחות הם שמשיגים את אותה אחדות מבורכת הנובעת מענווה, המעטת בחשיבות הקפדנית של ה"אני", והכרה בעולם עשיר ומורכב המאפשר גם נסיגה לאחור ופינוי חלל פנימי כדי שתפיסות אחרות יבואו לידי ביטוי.
מחלוקות אינן סותרות בהכרח את האחדות. להפך, הן יכולות להעצים אותה. הדבר יכול להתרחש במחלוקת בה כל צד נותן אמון בחבירו, ורואה מטרה אחרת מאשר השלטת עמדתו באופן בלעדי. הוא שמח בעמדה הנגדית, בשל העובדה שהוא מכיר בעצמו כי מה שהוא מייצג חלקי בלבד, וטוב כי מולו עומדת עמדה אחרת; הוא אינה מייחס לעצמו חשיבות כה עליונה, עד למחשבה כי אם עמדתו לא תתקבל יתמוטט העולם, אלא מכיר בחלקיותו, וכמהה להשלמה מכיוונים אחרים; לא ברור לו כלל מיהו ה"אתרוג", והוא גם מעלה במוחו את האפשרות שהוא "הדס" ואולי אפילו ה"ערבה", ואף שהוא ממשיך לדבוק בדיעותיו ולעתים אף מתחזק בהן דווקא מכוח המחלוקת, לעולם הוא מותיר בעולמו ספק מסוים שמא ואולי…; ובעיקר – במקום בו יש הרבה אהבה והרבה הערכה, ומדברים בו בשפה עוצמתית אך רכה – שם אנו מוצאים את המינים ההופכים לאחדות של ממש, והם ממש מעכבים זה את זה אם מין מסוים חסר.
מן העבר השני, חוסר האחדות והפירוד מהווים חורבן של ממש. הם מביאים לחורבן פיזי, בשל העובדה שניתן להתמודד עם כל אבר לבדו ולהכריתו; הם מביאים גם לחורבן רוחני, שכן תפיסות העולם המבודלות אינן זוכות להתעשר מהפירות של התפיסות האחרות. כמה למדנו על בשרנו את מחירו של הפירוד, ועד כמה מסוגלים חג הסוכות ומצוותיו להכניס את כולנו, בעיקר בהמשך לימי הסליחות והתפילות, לאגוד את עצמנו באגודה אחת, ולשמוח לפני ד' במקום אשר בחר.
תשע"א
