מערכת שבתוןופרוס עלינו סוכת רחמים
עו"ד רוני פאלוך
לפני מספר שנים בעיצומם של ימי חג הסוכות התלבט הציבור החרדי באשקלון האם לקיים את שמחת בית השואבה. הימים היו ימים נוראים. טילי הטרור הפלסטיני נחתו ללא רחם על העיר הדרומית. בעיצומו של החג נאלצה העיר ללוות למנוחות את יקיריה הי"ד שנהרגו בעיצומו של חג.
מנהיגה של תנועת יהדות התורה, יו"ר ועדת הכספים ח"כ הרב משה גפני, הוזמן לשאת דברים בפני החוגגים בשמחת השואבה. בדבריו אל הקהל הנבוך שהתאסף הזכיר את סיפורו של רבי וייסוריו. הרב גפני שבעברו יסד וכיהן כראש כולל באופקים, ועדיין ניכרים בו כשרונות של דרשן בעל לשון זהב הביא את הגמרא במסכת בבא מציעא בדף פה' עמ' א'.
בגמרא האמורה מובא על ייסוריו של רבי יהודה הנשיא. "ייסוריו דרבי" מתארת הגמרא "על ידי מעשה באו ועל ידי מעשה הלכו. על ידי מעשה באו מאי היא? דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה, אזל, תליא לרישיה בכנפיה דרבי, וקא בכי. אמר ליה: זיל, לכך נוצרת. אמרי: הואיל ולא קא מרחם – ליתו עליה יסורין".
הגמרא דנה על מקור יסוריו של רבי. השה ביקש ממנו, פעה ובכה תחת ידיו כי לא יעלה אותו לעולה. השיב רבי והרי לכך נוצרת. שאל הרב גפני והרי רבי ביצע את המוטל עליו, הכבש נועד לשחיטה, זה ייעודו. במילותינו אנו היינו אומרים וכי לא היה ראוי יותר לכבש לעלות לעולה מאשר להפוך לסטייק באיזה פונדק דרכים המשרת את עולי הרגל לירושלים. אכן, קושיה.
באותו מעמד לא היסס ופנה, פשוטו כמשמעו, כלפי שמים ואמר – אכן, ריבונו של עולם למרות שהכבש נועד לשחיטה, ואכן נכון הדבר כי מצווה להעלותו לקרבן על המזבח, אבל, עלינו, יהודים, רחמנים בני רחמנים, מוטלת עלינו תדיר חובה יתירה של רחמנות, ולמרות שלפי מערכת הנורמות והכללים הנהוגים בבית המקדש היה צריך לשחוט את הכבש, מסתבר שגם כשכבש נמצא תחת ידיך יש עלינו להפעיל עוד מערכת שיקולים שונה ופחות קשיחה ופורמאלית. ואם כך הדבר בימיו של המקדש, מדוע לא יהיה כך הדבר בימים בהם אנו מבקשים לזכור את המקדש, בימים בהם יושבים יהודים בסוכות, מבקשים לזכור את שמחת בית השואבה.
כנמשל הוסיף הדרשן מאמר הזוהר הקדוש בפרשת אמור. כותב הזוהר הקדוש כך: "בשעה שאדם יושב בסוכה, צל הנאמנות של השכינה פורסת כנפיה עליו מלמעלה, ואברהם וחמשה צדיקים אחרים – שמים את דירתם עמו". מה בעצם אומר הזוהר? הסוכה היא צילה של השכינה. אנו עטופים בשכינה ועמה באים ושוהים אתנו אבות האומה. בתפילות הימים הנוראים אנו כל הזמן מבקשים מריבונו של עולם שיזכור את זכות האבות. והנה עכשיו הם יושבים אתנו. כל יום אושפיזין אחר. האבות, מי שבעצם עומדים לצידנו בדין, באים ושוהים אתנו. הסוכה היא צלה של השכינה. צל הוא דבר המסוכך על האדם."תרחם" זעק הרב גפני שכרגע, שאנו שרויים בסוכה תחת צילו של הרבש"ע, "אנחנו מבקשים מריבונו של עולם שיפעיל את אותה מערכת נורמות שציפה מרבי, ויתחשב בנו ולו בימים אלה ויחון אותנו".
אירוע משמעותי זה חקוק בי מאז כמוסר השכל המלווה את דרכי כאדם, כיהודי וכפרקליט. למרות שלעיתים נדמה ש"מדרך הצדק והיושר" עלינו לנהוג באופן מסוים, למרות כך אנא ננהג במידת ה"לפנים משורת הדין", ונצפה כי באותה מידה ינהגו איתנו משמים. תמיד לחשוב על עוד זכות. תמיד לחשוב על עוד אפשרות של חנינה. תמיד לבוא מצד כסא הרחמים ולא מכסא של דין.
הנה לא מכבר סיימנו את סדרי הסליחות, התפילות הזכות, רגעים של פתיחה ונעילה, קבלת על מלכות שמים וקבלות שונות אותם קיבלו על עצמם יהודים. מחלנו איש לרעהו לפני כיפור ובתוך כיפור. והנה עתה אנו עשויים כל כולנו במצווה שבין אדם למקום – מצוות הסוכה.
חג הסוכות נדמה פעמים רבות כמעין אתנחתא מימי הרחמים והסליחות שאתם אנו פותחים את חודש תשרי. שיאם של הימים הללו הם יום הכיפור. "יום אדיר בשנה", מציין מחזור התפילה, יום שכולו מחילה, סליחה וכפרה. הנה, רק עכשיו סיימנו את תפילת נעילה; התרגשנו, דמענו וקיבלנו עלינו קבלות. ועתה שלושה ימים אחרי כיפור אנחנו כבר בעולם אחר, בעולם של עשייה: חיפוש דקדקני אחר ארבעת מינים מהודרים, בניית סוכה, קישוטה, הכנת מאכלי חג. ובכל זאת יום לפני שמחת תורה אנו נוהגים להיזכר במשהו ממנהגי כיפור. זהו יום הושענא רבא, יום חשוב מעין כמותו במנהגי החסידות, יום שבו בעצם ניתנת מעין הזדמנות נוספת, מעין "ארכה-בהסכמת הצדדים" נוספת להיכתב בספר החיים.
תשע"א
