הרב ד"ר משה פינצ'וקהכתובה – רק חוזה ממוני?!
הרב משה פינצ'וק, ראש תכנית בית מדרש במכללה האקדמית נתניה
המורד על אשתו והמורדת על בעלה מוצגים במשנה כתובות (ה, ז) באופן סימטרי: "המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה…וכן המורד על אשתו מוסיפין לה על כתובתה". סימטריה זו מובילה את התלמוד (כתובות סג ע"א) לפרש גם את תכני המשנה באופן סימטרי. התלמוד מציע שני הסברים למהות המרד הנידון, "רב הונא אמר: מתשמיש המטה, ר' יוסי ברבי חנינא אמר: ממלאכה" (המלאכות הנמנות לעיל במשנה ה', "מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה ומכבסת מבשלת ומניקה את בנה מצעת לו המטה ועושה בצמר"). בשלב שני התלמוד בוחן האם הצעות אלו עומדות במבחן הסימטריה, "בשלמא למאן דאמר מתשמיש – לחיי" (כשם שהיא מחוייבת לו כך הוא מחוייב לה במצות עונה). "אלא למאן דאמר ממלאכה – מי משועבד לה?" (הלוא אין מלאכה שהבעל מחוייב לעשות עבור אשתו?!). תשובת התלמוד היא שהמקבילה הסימטרית למרד אשה ממלאכה הוא סירוב הבעל מלזון ולפרנס את אשתו, "באומר איני זן ואיני מפרנס".
ר' אליהו מפריש (מבעלי התוספות) תמה על תשובה זו, שכן אין סימטריה בין חובת עשיית מלאכה של האשה לחובת תשלומי ממון של הבעל. מתוך כך מוכיח ומחדש ר' אליהו מפריש כי חובת הבעל לזון ולפרנס את אשתו אינה מתמצה בחוב ממוני. החובה לזון ולפרנס כוללת גם חיוב לעבוד ולהשתכר על מנת שיוכל לעמוד בתשלומי מזונות ופרנסה לאשתו. לדעתו חובת עבודה זו אף כלולה בנוסח הכתובה, "ואנא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס".
חידושו של ר' אליהו מפריש כי האדם חייב לעבוד ולהשתכר על מנת לשלם את חיובו לאשתו הוא חריג בנוף דיני ממונות, כפי שמעיר הריטב"א, "וזה ודאי דין חדש מאד שיכופו על מזונות מה שאין כופין כן לבעל חוב". המקור לכך שאין כופין על בעל חוב לעבוד ולהשתכר על מנת להחזיר את חובו לחברו נלמד מעבד עברי. בפסוק נאמר (שמות כב, ב), "אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ", מכאן דורש התלמוד (קידושין יח ע"א), "בגניבתו – ולא בכפילו; בגניבתו – ולא בזממו". הראשונים הרחיבו דרשה זו לכל סוגי החוב, כך למשל אומר הרא"ש בתשובה (סח, י): "ועל הדבר האחר אשר נסתפקו בו חכמי בורגש, אם יהא רשאי שום יהודי מוציא שטר חוב על יהודי אחר, לתפוס גופו בכח אותו שטר חוב…דבר ברור הוא, שאם אין ללוה ממון לפרוע, לא יתפוס המלוה גופו של לוה וישתעבד בו, או ימכרנו, בשביל חובו. דדוקא בשביל גנבה הוא נמכר, דכתיב: ואם אין לו ונמכר בגנבתו, ודרשו חז"ל בגנבתו ולא בכפילו, בגנבתו ולא בזממו, והוא הדין בגנבתו ולא בחובו".
רבו של הרא"ש, המהר"ם מרוטנברג פסק מפורשות שאין אדם מחוייב לעבוד ולהשתכר לפרנסת אשתו, "כמו שאנו דורשים ונמכר בגנבתו – ולא בזממו (בקידושין) כך אנו דורשים בגניבתו – ולא באשתו".
כדי להבין את דינו החדש של ר' אליהו, יש להבין כי חובת הבעל לזון ולפרנס את אשתו שונה במהותה מכל חוב ממוני אחר הקיים בין אדם לחברו. כאשר אדם לוקח הלואה מחברו, מזיק את ממונו, חובל בגופו וכדומה, נוצר חוב ממוני גרידא. הכל מתחיל ונגמר במישור הממוני, הפגיעה נמדדת בכסף ומשתלמת בכסף. בתחום ממוני זה תקף הדין "ונמכר בגנבתו" ולא בעבור חוב אחר.
ברם, חובת הבעל לזון ולפרנס את אשתו במהותה אינה חובה ממונית אלא חובת אישות, לא בכדי כרכה התורה חיוב מזון ופרנסה עם חיוב עונה "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע" (שמות כא, י). מלבד מצוות עונה עצמה יש מעגלים רחבים יותר בהם מביע הבעל את אהבתו ודאגתו לאשתו, ביניהם הדאגה למזונותיה ופרנסתה. אמנם חובה זו באה לידי ביטוי על פי רוב בתשלום ממוני, אך מקורה במישור האישות ולא במישור הממוני. היות ומדובר בחובת אישות ולא בחוב ממוני, ההגבלה של "ונמכר בגנבתו ולא בחובו" אינו תקף כאן.
תשע"ב
