פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)מתוך מכלול הפרטים, נבלעות לעתים בקול ההמון דמויות מופלאות שכל אחת מהן קובעת ברכה לעצמה. אם כך בכל פרשיות התורה, בפרשת בראשית על אחת כמה וכמה. ההתחלה המחודשת "מבראשית", תיאור מעשה הבריאה, מצוות השבת, תיאורה הכפול של בריאת האדם ("זכר ונקבה ברא אותם" בפרק א, ובריאת האישה מצלעו של אדם בפרק ב), הגירוש מגן העדן, מעשה קין והבל, ועוד כהנה וכהנה, מעמעמים את תוכנו של "ספר תולדות אדם" שבסוף הפרשה.
בתוך שלל הרשימות על עשרת הדורות שמאדם עד נח, נחבאים שני פסוקים שעוררו בעולם הפרשנות, היהודי והלא יהודי, רעידת אדמה של ממש, ועוסקים בדמותו של חנוך.
"ויתהלך חנוך את האלוקים… ויתהלך חנוך את האלקים ואיננו, כי לקח אתו אלקים" (ה, כב; כד).
חנוך הוא האדם הראשון ש"מתהלך את האלוקים", ולא נאמרה בו לשון מיתה, אלא רק כי "לקח אתו אלוקים". גם קיצור שניו, 365 שנה לעומת אבותיו וצאצאיו (בנו מתושלח חי 969 שנה!), עורר את הפרשנים לתהות על דמותו. כבר פשוטו של מקרא, מעורר תהייה: האמנם העובדה שכפולה בכתובים, ולפיה חנוך "התהלך את האלוקים", אינה צריכה לשמש עילה לאריכות ימים, ולא לקיצור ימים ושנים? הזהו שכר יראת האלוקים?
חלק מפרשני המקרא, דוגמת רבי משה חפץ, בעל "מלאכת מחשבת" (נפטר בהיותו בן מ"ח שנה בלבד), ששכל את בנו בן הי"ז, חושפים משהו מצפונות לבם, כשהם מפרשים: "פשט הכתוב מבשר ואומר כי כל המתהלך את האלוקים, ירא את ה' וסר מרע, לא יאריך ימים על האדמה. ויקר בעיני ה' המותה לחסידיו, להרחיקם מן התבל המבולבל הזה וילכו לחזות בנועם ה' … ומי שדרך במעגלי יושר בשנים מועטות, וקנה עולמו מהרה, למה יתעכב בזה [=בעולם הזה] ללא צורך?" (וראו, בדומה לזה, בפירוש הרלב"ג על אתר).
ספק אם כל מי ששכל ילד צעיר ימצא תנחומים בדברים נוקבים אלה, אך יש בהם כדי להקרין משהו על העומק המסתתר בפשוטי המקראות.
בספרים החיצונים ובמדרשים השונים, יש המתארים אות חנוך כצדיק יסוד עולם, שלימים אף זוהה עם דמותו הפלאית של המלאך "מטטרון" (ראו תרגום יונתן על אתר). עד כדי כך, שבמדרש אחד נאמר כי חנוך נמנה – לצד "אליהו הנביא והמשיח" – עם הבודדים שנכנסו כבר בחייהם לגן עדן.
יש מדרשים שלצד השבח דורשים את חנוך גם לגנאי. ודומה שלא אחת מרחף מעליהם צִלָם המאיים של ה"מינים" (בעיקר נוצרים), שרצו לראות בדמותו של חנוך – בדומה למשה רבנו או דמויות אחרות ש"עלו בסערה השמימה" ולא נאמרה בהם לשון מיתה דוגמת אליהו הנביא), חיזוק לאמונתם.
כך, כבר בתלמוד (סנהדרין לח, ע"ב): "אמר ההוא מינא [=אמר אותו מין] לרב אידית: כתיב, "ואל משה אמר עלה אל ה' ". 'עלה אֵלַי' מיבעי ליה [=היה צריך לומר]. אמר ליה: זהו מטטרון ששמו כשם רבו, דכתיב, "כי שמי בקרבו". אי הכי ניפלחו ליה [=אם כך, יעבדו אותו]? כתיב: "אל תמר בו", אל תמירני בו".
ושמא מסיבה זו, רש"י שניהל מלחמה עיקשת ב"מינים" שבימיו, בוחר בפירושו לתורה על אתר, דווקא את המדרש שלפיו חנוך לא היה כליל השלמות, אלא "פעמים צדיק פעמים רשע", ולפיכך אמר הקב"ה: "עד שהוא בצדקו – אסלקנו" (בר"ר כה). ולא עוד אלא שרש"י מוסיף על דברי המדרש, ומדגיש שחנוך, "צדיק היה", אך "קל בדעתו לשוב ולהרשיע". לפיכך הקב"ה "סילק והמית" אותו, "וזהו ששינה הכתוב במיתתו לכתוב ואיננו". ושמא הדגיש רש"י פעמיים את מיתת חנוך, ולא הסתפק בתיאור "סילוקו" שמופיעה בלשון המדרש, כדי להוציא מלבם של טועים נוצרים שרצו לזהות בחנוך את מושיעם.
בין כך ובין כך, דמותו הפלאית של חנוך עטויה במעטה של מסתורין, וראויה לעיון וללימוד, על אורותיה וצלליה .(בראשית תש"פ)
