"בחינת נח" – מעלה או חיסרון?

ניר סרי, מטפל במוזיקה-
"בחינת נח" – מעלה או חיסרון?
כאשר אנו מנסים להתחקות אחר אופיו ואישיותו של נח, אנו מקבלים תיאור יחסית מצומצם בן עשר מילים: "… נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלוקים התהלך נח" (בראשית ו,ט).
המדרשים עוזרים לנו, ושופכים אור נוסף על דמותו של נח:
"עמד נח ונטע ארזים והיו אומרים לו: "ארזים אלה למה"? אמר להם: "הקב"ה מבקש להביא מבול ואמר לי לעשות תיבה כדי שימלט בה אני וביתי". והיו משחקים ממנו ומלעיגים בדבריו. והיה משקה אותן ארזים והן גדלים והיו אומרים לו: "מה אתה עושה"? ומשיב להם כעניין הזה והיו מלעיגים עליו. בסוף ימיו קצצן והיה מנסרן והיו אומרים לו: "מה אתה עושה"? ואומר להם כך, והיה מתרה בהם." (תנחומא נח,ה)
עפ"י מדרש זה ומדרשים נוספים, נח אומנם בנה את התיבה במשך 120 שנה על מנת לעורר את האנשים לתשובה, הוא רצה שאנשים יתעוררו לתשובה אבל הוא מבחינתו היה עסוק בבניית התיבה, לא עורר "כנסי תשובה" אלא קיווה שבניית התיבה שלו תקרין על הציבור ותשפיע את פעולתה.
מכאן נולד המושג "בחינת נח" אשר מתאר דפוס מסוים של התמודדות או התייחסות לסביבה ולחברה: מול אימת המבול, ויותר מכך, מול הדור המושחת שחי בסביבתו, בחר נח להתמודד בדרך של בניית עצמו והתכנסות אל תוך עצמו. הוא בנה תיבה, כפר אותה מבית ומחוץ בכופר, כלומר, אטם אותה, ושהה בתוכה יחד עם משפחתו עד יעבור זעם.
וכאן יש לברר: האם התנהלותו של נח היא ראויה או שאינה ראויה? שמא ראוי היה שנח, במקום להתכנס ולהתעסק אך ורק בעצמו ובמשפחתו, יעשה גם למען דורו, או לפחות למען סביבתו הקרובה?
מפרשי התורה וחז"ל במדרשים נוטים לבקר את נח על התמודדותו עם אימת המבול. בין השאר טוענים המפרשים כי נח קטן אמונה היה, ושהיה צדיק אך ורק ביחס לדורו. הדבר בולט בעיקר על רקע דמותו של אברהם שאנו מתוודעים אליה בתחילת פרשת "לך לך" וליתר דיוק בסוף פרשת נח. דמותו של אברהם מצטיירת כדמות הרבה יותר חברותית ואכפתית, אשר משפיעה על הסביבה באופן אקטיבי. מתוך כך, נולד המושג "בחינת אברהם": דרך ההתמודדות של אברהם עם הסביבה שבה הוא חי היתה להשפיע עליה ולשנות אותה, כאשר סבר כי היא זקוקה לכך. "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית יב\ה) – רש"י: "שהכניסן תחת כנפי השכינה. אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים…". דוג' נוספת היא הדין ודברים שמנהל אברהם עם הקב"ה ביחס לסדום ועמורה במטרה להצילה מכליה.
כלומר, בעצם ההבדל הבולט בין נח לאברהם הוא שנח מתנהל בתוך המציאות הקיימת תוך שימת דגש על שמירה על עצמו ובני משפחתו. כמובן שהוא היה שמח אם אחרים היו הולכים בדרכו אך הוא אינו פועל באופן אקטיבי לשם כך.
אברהם לעומת זאת, פועל כמשפיע על המציאות ובעצם יוצר אותה מחדש. לאהלו של אברהם היו ארבעה פתחים, על מנת לקבל את כל האנשים, מכל הכיוונים ומכל ההשקפות על מנת להרביץ בהם תורה.
למרות זאת, ואולי גם למרבה ההפתעה, בעיון בדמותם של האבות כפי שהיא מופיעה בספר בראשית, אנו מוצאים בכל אחד מהם מאפיינים של "בחינת נח". אלא מאי? לא על "בחינת נח" לבדה הושתתה אישיותם ודמותם של אבותינו ולא רק אותה אנו מוצאים אצלם, אלא גם "בחינת אברהם" היא נחלתם.
אם נעיין בדמותם של האבות נראה ששתי הבחינות מרכיבות את אישיותם קומה על גבי קומה. היכולת להתכנס ולהיות לבד כשצריך, שלובה בכח להשפיע על הסביבה וליצור מציאות חדשה.
באברהם עצמו משתקפת בחינת נח, ביכולתו להיות לבד מול כל העולם. על הפסוק הראשון בפרשת "לך לך", כותב הרש"ר הירש: "לך לעצמך בבדידות…לך לעצמך, בדרכך שלך, לך בדרך שתבודד אותך מארצך וממולדתך ומבית אביך". וכפי שאומר המדרש על "אברם העברי"- ר' יהודה אומר: כל העולם כולו מעבר אחד ואברהם מעבר אחד (ילקוט שמעוני לך לך רמז עב). יתירה מכך, אברהם הגיע לאמונתו בקב"ה מתוך עצמו ומתוך פנימיותו. "ומהיכן למד אברהם את התורה? רשב"י אומר: נעשו לו שתי כליותיו כשתי כדים של מים והיו נובעות תורה". (תנחומא, סוף "ויגש").
את אופיו המכונס של יצחק המבטא את "בחינת נח" שבו, אנו מכירים. הוא בא לידי ביטוי באופן מובהק בפס': "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות". ואומר הרש"ר הירש: "יצחק, שהיה "עולה תמימה", התרחק מהמולת העולם, והעדיף את נאות השקט בבאר לחי רואי על פני החברה האנושית ההומיה".
היכן "בחינת אברהם" שבו? היא משתקפת בפס': "וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם, ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו" (בראשית כו\יח). כאן באה לידי ביטוי נחישותו של יצחק, ששב וחפר את בארות המים, על כל המשמעות הסימבולית שלהן, שהיו סתומות ע"י פלישתים, ובנוסף, גם קרא להן בשמות. אין לך "בחינת אברהם" גדולה מזו.
אצל יעקב משתקפת "בחינת נח" בפס' "ויעקב איש תם יושב אהלים", ובחינת אברהם בפס': "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל"(בראשית לב\כט).
המעניין הוא כי כאשר מברך יעקב את נכדיו אפרים ומנשה, הוא חותם את הברכה במילים "וידגו לרב בקרב הארץ" (בראשית מח\טז). על משמעות הברכה עומד הרש"ר הירש על אתר: "במקום חיותה הנבדל, במעמקים שעין האדם לא תשיגם שם תחיה הדגה את חייה השקטים…כך תשלים משפחת יעקב את חייה העצמיים השקטים והמאושרים. היא תחיה בקרב הארץ, במקום חיותה הנבדל, במקום שהעולם שמסביבה לא יחדור אל תוכו, ואת משמעותו לא יעלה על דעתו. משולה היא לדגים אלה, והיא חיה כביכול בתוך המים בקרב האנושות, בארץ"
כלומר ברכת יעקב לנכדיו היא בחינת נח ובחינת אברהם שלובות זו בזו.
א"כ, המסר העולה מתוך העיון בכתובים, בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים" הוא ששתי הבחינות, "בחינת נח" ו"בחינת אברהם" אינן מנוגדות זו לזו אלא משלימות האחת את רעותה. א"א ל"בחינת אברהם" בלי "בחינת נח", ולא בכדי קדם נח לאברהם. אברהם לא יכול היה להיות אברהם בלעדי נח. ללא בניית אישיותו ויצירת עצמיותו, ללא היכולת להסתכל פנימה, לא יכול היה אברהם להפיץ את מעיינותיו החוצה לכל העולם. כך אברהם, וכך גם יצחק, ויעקב. וכמסר לכל הדורות הבאים – כך גם כל אחד ואחד מאיתנו. על מנת להגשים את האידיאל שבחיזוק "בחינת אברהם" שבנו, את ההשפעה על הסביבה בה אנו חיים, שומה עלינו לחזק את "בחינת נח" שבנו. להתכנס, להתבונן פנימה ולבנות את קומת האישיות שלנו ואת ההשקפה שלנו, את דרכנו החינוכית. כיהודים, וכציונים. כך ברמה האישית, וכך גם ברמה הלאומית. כיון ש"בחינת נח" היא גם קומה באישיות הלאומית של עם ישראל. בראשית יצירת האנושות החדשה, בראשיתו של עם ישראל, היתה התכנסות. קודם כל בנית העוצמה הפנימית של עם ישראל. מתוך אותה עוצמה נוצרת היכולת להשפיע על הסביבה ולהיות אור לגויים וגוי קדוש.

תשע"ד