תושבים מספרים: החיים בצל ההידרדרות במצב הבטחוני, החשש וחוסר הודאות

האזרח מספר 1: את ההידרדרות במצב הבטחוני, החשש וחוסר הודאות כולנו מרגישים, אבל יש כאלה שהרבה יותר. מי שבחרו לגור מתוך שליחות בעוטף עזה, בשדרות ובשומרון, משתפים את 'שבתון' על הימים שעוברים עליהם, כשמכרים נהרגים, הכבישים מלחיצים ו'צבע אדום' משבש את חייהם – וספוילר: הם לא שוקלים לעבור אפילו לרגע

"לפני חמש שנים הייתי בכנס מקצועי בתל אביב, כשהתחלתי לראות ידיעות ראשוניות בחדשות ובקבוצות על כך שחברנו ליישוב הרב איתמר בן גל הי"ד נפצע אנושות בפיגוע בכניסה לעיר אריאל. מאותו רגע לא שמעתי מילה מהכנס. הידיעה על הירצחו הגיעה זמן קצר לאחר מכן ואני ידעתי שעוד כמה שעות בדרך הביתה, אני עוברת בדיוק בנקודה בה הוא נדקר.

"בדרך חזור, עצרתי בצומת אריאל. האזור היה שקט, למעט כמה חיילים וצלם חברת חדשות. יצאתי מהרכב ונעמדתי בנקודת הפיגוע, אמרתי כמה פרקי תהילים, כאב לי מאוד עליו, על המשפחה, על קרן ישראל. זה היה קרוב מתמיד, היתה לי איתו פגישה מתוכננת ביומן על פרויקטים משותפים לקראת הקיץ והכל התערער ברגע. באופן סמלי לחיים כאן – הפיגוע התרחש כשהוא עמד בצומת אריאל בדרך חזרה מהעבודה עם חולצה לבנה בדרך לברית של אחיין חדש ביישוב. הברית עם המילים 'בדמייך חיי' התקיימה כמובן תוך כדי הידיעות על הירצחו. זה היה יום עצוב שלא אשכח לעולם. הוא היה אדם גדול".

כך מתארת אורה אליאסי, תושבת הר ברכה שבשומרון, אחת מני התמודדויות לא מעטות שתושבי יו"ש 'רגילים' לחוות.

המציאות הביטחונית המורכבת תמיד, לאחרונה הרימה את הראש ביתר שאת. כולנו מרגישים אותה, בתל אביב, בשומרון, בדרום ובצפון, אך יש מי שחיים באופן יומיומי ממש לצד הטרור. יצאתי לשמוע מהם על איך חיים לצד הטרור, על המסירות נפש למען עם ישראל וארץ ישראל, על תחושת השליחות ועל ההתמודדויות הלא פשוטות בתקופות מתוחות. מהם המחירים הנפשיים שהמגורים שם גובים מהם? האם זה שווה את המחיר? מה נותן להם כח? בעיקר, שמעתי המון על האמונה בה' ובצדקת הדרך.

אורה אליאסי (34), נשואה + 6 היא עצמאית ומתעסקת בעיצוב ופיתוח אתרים ובעלה עוסק בחינוך ומנהל בית ספר מחוץ ליישוב. כבר קרוב לשבע שנים, בהן אורה מרגישה זכות עצומה לקיים בהר ברכה שגרת חיים שמחה תוך מימוש תמידי של מצוות יישוב הארץ.

"יצא לי לחיות עד היום בהרבה סגנונות חיים, ולכל מקום הקסם שלו. ועדיין, אני קובעת חד משמעית שאיכות החיים כאן, בשומרון, היא מהגבוהות בארץ", היא אומרת. "היישוב שקט ופסטורלי ומוקף נופים מדהימים. המקום לא מפסיק להתפתח, עם חיי קהילה טובים ויוקר מחייה שפוי, אינספור חוגים, שיעורי תורה. אפילו קאנטרי עם חדר כושר ובריכה עכשיו בבנייה, כאן, 5 דקות משכם!", היא אומרת בחיוך, ומוסיפה את הבונוס העיקרי מבחינתה:

"היופי הוא, שכל מה שציינתי עכשיו – הוא תחת מטריית מצוות יישוב הארץ 'הארד-קור'. מה שמשך אותנו לפה ומשאיר אותנו כאן זה שילוב יוצא דופן של אנשים טובים בני תורה אידאליסטים, שחיים חיי מעשה על מלא. השמיים והארץ מחוברים פה כל הזמן ודווקא בגלל המיקום שלנו על המפה אני מתעוררת יום יום לעוד פרויקט במשרד, קניות שגרתיות, קפה עם חברות או שבת משפחתית- וכל זה במקומות הכי ארץ-ישראליים שיש, פה התהלכו אבותינו, כאן הסיפור של כולנו התחיל".

זה גל, אני יודעת שהוא יחלוף, אבל  עד אז אנחנו נדרשים למצוא כוחות חדשים שאולי לא נבחנו מאז שעברנו לכאן. למעשה, להיזכר בליבת הקשר שלנו למקום

כוחות חדשים

לדבריה של אורה, במהלך שבע שנות מגוריהם באזור, המתיחות הביטחונית לרוב לא מורגשת באופן שמשבש את שגרת חייהם, הם, כמו אלפי תושבים יהודים, התרגלו לנסוע יום יום בכבישים ולחלוף לצד החנויות שבכניסה לכפר חווארה, אך לעתים, כמו בחצי השנה האחרונה, המצב בהחלט מצריך התמודדות וחוסן.

אורה: "אין ספק שבחצי השנה האחרונה חלה הדרדרות במצב הביטחוני. השיא היה לפני כחודשיים בפיגוע בו איבדנו זוג אחים יקרים מהיישוב – הלל ויגל יניב הי"ד. מציאות של אבנים וירי על הכבישים שלנו היא בלתי נסבלת! בלתי נסבלת בדיזינגוף, בלתי נסבלת על שדרות וגם לא כאן בשומרון. נכון, בתקופות מתוחות החשש קיים. כל אחד מתמודד עם זה בדרך שלו וצריך להיות במודעות לגבי מה שאני מרגישה, מה מרגישים בני משפחתי וחברותיי – כדי לבקש ולתת כח כשצריך. זה גל, אני יודעת שהוא יחלוף, אבל  עד אז אנחנו נדרשים למצוא כוחות חדשים שאולי לא נבחנו מאז שעברנו לכאן. למעשה, להיזכר בליבת הקשר שלנו למקום".

וזה, לדבריה, מה שנותן להם את הכח להמשיך ולגור באזור גם בתקופות מתוחות במיוחד.

מה עוזר לך להתמודד?

"ב"ה, הפחד לא תופס אצלי מקום גדול", אורה משיבה. "כשהוא עולה, מצאתי שיטה: כשאני נוסעת למשל בחושך, לבד בין ההרים – אני שמה מוזיקה שאני אוהבת ומדמיינת את עצמי עטופה בתוך איזו בועה, כמו חיבוק של ה', ואומרת לעצמי: 'בעצם ממה את מפחדת? אם היית בעולם לא מושגח ולא מנוהל – זה באמת פחד מוות, רולטה רוסית, את לא יודעת מאיפה זה יבוא לך ומתי, אבל זה לא המצב. את נוסעת פה בין הרי ארץ ישראל, הדורות שמעלייך היו נותנים הכל כדי להיות איתך כאן בטויוטה יאריס שלך, על תשתיות שהניחה מדינת ישראל מהמיסים שלנו. יש בורא לעולם שקוצב חיים לכל בריה משיקולים גבוהים שלעולם לא תביני שלא תלויים בבחירה שלך לנסוע באזור זה או אחר בעולם, אני מושגחת, אני אהובה, מה שצריך לקרות יקרה לי. אני אעשה את ההשתדלות שלי ושה' יעשה את ההשתדלות שלו".

אורה מדגישה בפניי בסוף השיחה כי דווקא בתקופות מתוחות יש נטייה להעניק לסכנה הביטחונית משקל הרבה יותר גדול ממה שהוא באמת, ולדעתה חשוב לשמור על פרופורציה ולזכור את התמונה השלמה: "מבחינה רציונלית הסכנה של אדם להיפגע או למות בגיל צעיר חלילה – היא לא גדולה יותר כאן מבכל מקום אחר בעולם. לצערנו, העולם יודע כאבים וטרגדיות. יש מחלות, תאונות דרכים, אסונות טבע, פשע, זיהום אוויר…

"בהרבה מאוד פרמטרים – החיים כאן שמחים ובטוחים לא פחות ואף יותר ממקומות רבים בארץ ובעולם. זו האמת הפשוטה, האמיתית והמרגיעה. המצב הביטחוני שידענו לאחרונה מאתגר ולא כיף בכלל, אבל הוא גל שיחלוף. ממשיכים פה קדימה בכל הכוח".

לבחור בין הילדים

גם המגורים בעוטף עזה מלווים במורכבות ביטחונית והתמודדות לא פשוטה עבור הקהילה והמשפחה. התושבים באזור נחשפים למציאות של טילים ואזעקות שמשבשת את שגרת יומם.

יוסי דהרי (42), נשוי ואב לשישה, מתגורר ביישוב ניצן מאז העקירה מגוש קטיף. עד לפני חצי שנה שימש כמנכ"ל המרכז הקהילתי במועצה האזורית חוף אשקלון ולקח חלק פעיל בנושא הביטחוני במבצעים האחרונים של צוק איתן, עופרת יצוקה, עמוד ענן ועלות השחר.

יוסי נזכר בשש השנים בהן התגורר עם משפחתו באתר הקרווילות בניצן, אז ההתמודדות עם המצב הבטחוני הייתה מורכבת ומסוכנת יותר מהרגיל, והתושבים שם הרגישו מופקרים: "בקרוון אין לך יכולת מיגון. כל רחוב בקרווילות מורכב מ-7 בתים בצורת ח' וחניה באמצע ובה יש צינור ביוב מבטון שבעת אזעקות בעצם יוצאים מהבית ונכנסים לאותו צינור. למעשה, אם הייתה נשמעת אזעקה ב-1 בלילה היינו צריכים לעשות 'הגרלה' כדי לבחור איזה ילד לקחת איתנו לשם, כי אין סיכוי להספיק לקחת את כולם ב- 30 שניות לצינור הזה".

ותחושת חוסר האונים לא נגמרה שם. היא ממשיכה, כמו אז גם היום, אל הבחירות השגרתיות היום יומיות עם הילדים, כמו מתי לשחק בחוץ ואיפה להעביר את הלילה, כאשר הם נתונים לחוקי המשחק של האויב. "אם חמאס מאיים שבשעה 21:00 הוא יירה טילים, אז אנחנו מבינים שצריך שהילדים יישנו הלילה בממ"ד, או שאני אומר להם 'היום אל תשחקו בחוץ, אלא בבית', בגלל ההסלמה. אנחנו לא יודעים אם הם יירו או לא, אבל העננה מרחפת ומקרינה על היום יום שלנו. אנו נתונים לחסדים של גורם בצד השני", אומר יוסי.

יוסי מסביר לי כי כאשר מדווחים בחדשות על גרימת נזק מתכוונים לבית או אדם שנפגע, אבל אף אחד לא מדבר על הנזקים הנפשיים שהילדים צריכים להתמודד עימם, ומן הסתם גם המבוגרים. "דיווחים שלא נגרם נזק זה דיווחים בעלמה. וודאי שתמיד מישהו נפגע. הילדים שלנו לא פעם צריכים להתמודד עם חרדה ופחדים. הם חווים חוויה נוראית ברגע שיש אזעקה בשילוב של פיצוץ, לא משנה אם זה מנפילת טיל או, להבדיל, יירוטים של כיפת ברזל. זה משפיע עליהם בלימודים וגורם לשינויים במצבי הרוח".

כשנשאל מה עוזר להם להתמודד בזמנים קשים הוא משיב: "אמונה וביטחון בה' זה הכלי שעוזר לנו לצלוח את המצב. בלעדיו אין לאדם יכולת להתמודד עם אי וודאות. יש כרגע משבר והבחירה היא בידיים שלנו האם לשקוע או לבחור לצמוח מכך, ולא לתת לזה להסיט אותנו משגרת יומנו. עם ישראל ידע משברים ונפילות ובחר לצמוח מהם".

יוסי לקח חלק פעיל בפן הביטחוני במבצעים האחרונים, ואני מנסה להבין יחד אתו מה צריך לעשות ברמה הלאומית כדי לשנות את המצב, והוא מסביר: "לא צריך לחכות שיירו עלינו טילים כדי לפגוע במנהרה או במחסן תחמושת שאנחנו יודעים על קיומם והם מהווים איום עלינו, אנחנו צריכים להיות אלו שיוזמים ומסכלים מראש כל איום כזה. אי אפשר רק להתמגן ולהגיב, צריך ליזום ולא לחכות שהצד השני יאיים, זאת על מנת להחזיר את כוח ההרתעה ושהם ייחשבו פעמיים האם כדאי להם להתעסק בטרור ולצאת כנגדנו".

אם הייתה נשמעת אזעקה ב-1 בלילה היינו צריכים לעשות 'הגרלה' כדי לבחור איזה ילד לקחת איתנו לשם, כי אין סיכוי להספיק לקחת את כולם ב- 30 שניות

'מאישה חזקה לפוסט טראומתית'

תהִלה מזרחי (44), נשואה, אמא לשישה המתגוררת בשדרות שמונה עשרה שנה. תחושת המתיחות והאיום הביטחוני בעיר שדרות אינם חדשים עבורה. היא מכירה את זה היטב ממקום מגוריה הקודם, מעתניאל, שם נאלצו להתמודד עם האינתיפאדה השנייה, חדירות מחבלים ליישובים ופיגועים. תהִלה הסבירה לי כי זמן קצר לאחר שעברו לשדרות, המציאות הבהירה את העובדה שהם עברו לגור באזור עם מורכבות ביטחונית מסוג אחר:

"פתאום התחבר לי שאנו גרים במקום שעליו מדברים שנורים בו טילים. בעתניאל המציאות הביטחונית היתה של חשש מחדירות מחבלים לישוב. כאן, בשדרות, המציאות הביטחונית היא אחרת ויש לה את הקושי שלה.

"מצאתי את עצמי במהלך השנים בשדרות הופכת מאמא חזקה בעלת חוסן פנימי ויציבות למישהי שמתמודדת עם פוסט טראומה. ילדיי יעידו שפתאום נהיה לי יותר קשה. בשנים הראשונות, מערכת כיפת ברזל לא הייתה משוכללת וברגע שהיה 'צבע אדום' הוא נתקע, כל העיר הייתה בהד מטורף, עם רעש חזק ולא נעים. הפעם הראשונה שבה ה'צבע אדום' תפס אותנו מחוץ לבית הייתה חוויה מפחידה ביותר- באחת הפעמים, כשהיינו עם הילדים בספריה, היה צבע אדום ונורו 20 טילים במשך כמה דקות ולא ידענו איך ניסע הביתה", היא משתפת.

מאז, תהִלה חוותה גם אירוע קשה במיוחד שהשפיע עליה עמוקות, כאשר הייתה צריכה להגן בגופה על ילדיה: "היינו בדרך חזרה מהמטפלת של ביתי הקטנה. סיימתי לחגור את שלושת ילדיי ורציתי להתחיל לנסוע, אך באותו רגע נשמע 'צבע אדום' והיה עליי לפתוח את הדלת האחורית על מנת להוציא את הילדים מהרכב, וזו דלת שלא נפתחת מבחוץ. בכוחות על של אמא שאינני יודעת להסביר אותם, הוצאתי את שלושתם מהחגורות ומהרכב ונשכבתי עליהם ליד הרכב. שמעתי כבר את השריקה של הקסאם, הוא נפל כ-30 מטר ממני".

בהתחלה, היא לא התייחסה לאירוע באופן מיוחד. היא סיפרה עליו לאנשים בלי בעיה והמשיכה בחייה. רק בדיעבד היא הבינה שהוא שינה בה משהו.

תהִלה: "בחלוף השנים, הופעלה מערכת כיפת ברזל קילומטר מהבית שלנו והשריקה הזאת עוררה בי את הטראומה שלא הייתי מודעת לקיומה. חטפתי התקף חרדה, רעדתי בכל הגוף, בכיתי והיה לי דופק מהיר, בעקבות כך, פניתי למרכז חוסן לטיפול ובהמשך המצב שלי השתפר".

גם אחד הילדים של תהִלה חווה פוסט טראומה, בעקבות אירוע דומה לשלה, כאשר הוא צעד לקייטנה עם אביו, וכשהגיעו לשטח פתוח נשמע 'צבע אדום', ואביו נשכב להגן עליו בגופו. בהמשך גם הוא טופל.

כיצד מתווכים לילדים את המציאות המורכבת?

תהִלה: "בת ה-3 שלנו מדברת המון על 'צבע אדום'. בפעם הראשונה שהיא עברה את זה היא בכתה הרבה וקשה לי לחשוב שהיא תגדל לתוך המציאות הזאת.

"יש לנו נוהל קבוע בבית כשיש 'צבע אדום' ואנחנו נכנסים לממ"ד, אנחנו מחבקים את הילדים, שרים שירים, משתמשים בהרבה הומור ובעיקר משדרים רוגע וחום, מעין חוויה של הדלקת נרות בעת הפסקת חשמל".

 

מתסכל מאוד להיות נתון בידיי חמאס. אני לא יודעת מה יקרה איתי מחר, אין שגרה נורמלית של תכנון וביצוע. אנו נתונים לשליטתו של גורם חיצוני שיכול בכל רגע נתון להיכנס ולשבש הכל

לא עוזבים לשום מקום

כפי שגם יוסי תיאר, המציאות הביטחונית גורמת לא פעם לתחושת אי וודאות וחוסר יכולת לדעת מה ילד יום, ממש כמו בערב ליל הסדר האחרון בבית משפחת מזרחי. "מתסכל מאוד להיות נתון בידיי חמאס. ערב ליל הסדר נורו טילים והמחשבה הראשונה שעברה לי בראש היא שהאורחים לא יגיעו.  אני לא יודעת מה יקרה איתי מחר, אין שגרה נורמלית של תכנון וביצוע. אנו נתונים לשליטתו של גורם חיצוני שיכול בכל רגע נתון להיכנס ולשבש הכל. על אף החשש, ברוך ה', בסוף האורחים הגיעו, אך התחושה הזאת והמציאות של חוסר שליטה אלו הדברים הקשים לי ביותר כאן".

אך האיומים, הפיגועים, הרקטות והטילים לא גורמים למשפחת מזרחי לומר נואש. אדרבה, הם מרגישים שליחות. "אנחנו פה ולא הולכים לשום מקום. זאת הארץ שלנו ואנחנו שייכים לכאן. יש מחירים לכל מקום בארץ ישראל. יש מי שמשלמים מחירים שונים משלי, ואני משלמת את המחיר הזה. חמאס לא יגיד לי איפה לגור. מה זה אומר מול חמאס אם אנחנו נקום ונלך? כאן אנחנו רוצים להיות ולא הם יכתיבו לנו איפה לחיות. בטרור יש הרבה שקר. לצערנו, לפעמים הוא מצליח ופוגע, אבל הוא בעיקר יוצר פחד, חרדות, שיתוק, ולכן הטרור יצליח ברגע שנראה חולשה וייאוש. לא ניתן להם לנצח".

תהִלה ממשיכה: "בכניסה לשדרות צריך לתלות שלט: 'כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ'. אין בתים פנויים בכל האזור של שדרות והסביבה והעיר בתנופה מדהימה. חמאס לא יכריעו אותנו ככה. יחד עם הקושי וההתמודדות אנחנו לא הולכים לשום מקום. האויבים שלנו לא מצליחים להבין את החוזקות של העם שלנו, אנשי שדרות וכל מי שגר באזור הזה, כולם ציוניים ומלאים באהבה לארץ ישראל".

גם יוסי לא שוקל לרגע לעזוב את ניצן בגלל המצב הבטחוני: "להפך, המצב הבטחוני מחבר אותנו עוד יותר למקום", הוא מבהיר. "אנו מאמינים שארץ ישראל נקנית בייסורים והיא שייכת לעם היהודי וצריך להתיישב בכל חבל ארץ. זאת המשמרת שלנו, ולכן אנחנו לא יכולים להגיד שלא נעשה אותה. אנו חוליה בשרשרת שלפנינו, דור ההורים והסבים, וחוליה בשרשרת שאחרינו, הילדים והנכדים- זה החיבור האמיתי לעם ישראל ולתורת ישראל. מתוך כך, אנחנו מחזיקים חזק ולא נשברים, גם אם קשה.

יוסי ממשיך ומוסיף: "אני לא כאינדיבידואל נמצא במצב הזה, אלא ברמה המערכתית, הלאומית והקהילתית- זה חזק יותר מהתמודדות פרטית. אנחנו גרים כאן מתוך משימה לאומית, מרחיבים את המעגל למען המדינה ומתוך פטריוטיות ותחושת שייכות אליה".

"אני חושבת שדי ברור גם לנו וגם לתושבי עוטף ישראל בצפון ובדרום, ולמעשה לכל אזרחי המדינה, שאנחנו לא בשוויץ…", אורה מצטרפת. "אם הסיבה היחידה למגורים במקום זה או אחר היתה שקט מטרור – ספק אם היה נותר פה בארץ מניין. יש סיבה גדולה יותר שהביאה אותנו לפה, ומחייבת אותנו להיאחז כאן חזק, דווקא כדי לחיות פה טוב יותר ובטוח יותר. אחרי ציון יום השואה אני לא בטוחה שיש בעניין הזה שאלה אפילו…

"אז אני חוזרת ומזכירה לעצמי – ההתיישבות בהר ברכה בפרט וביהודה ושומרון בכלל – היא מצווה והתגשמות חזון נביאים מול העיניים שלנו, אבל היא גם בעלת חשיבות אסטרטגית קריטית להמשך קיומה של מדינת ישראל. מהמצפור לא רחוק מהבית שלנו רואים ביום טוב בלי משקפת את אשדוד ודרומה, רואים את קו החוף עם מגדלי תל אביב ועד ארובות חדרה וצפונה להן. כשאין כאן משפחות יהודיות- אין כאן נוכחות צבאית פעילה, וביום שחלילה לא תהיה פה נוכחות צבאית חזקה –מיליונים בשפלה, במרכז, בנתב"ג ובשרון-מטווחים ממרחק יריקה. האידיאלים האלה ענקיים. הם דוחפים אותנו ונותנים סיפוק גדול כשהכל 'דבש' – ומחזיקים אותנו להמשיך לגור פה עם אמת גדולה וביטחון פנימי גם כשלעיתים מתוח יותר".

והבטחון הפנימי הזה באידיאל, לטענתה, הוא מה שייתן מענה להפחתת הטרור.

"המניע לטרור הוא התקווה. יש בהם תקווה גדולה שאם המחיר שאנחנו נשלם בחיי אדם ובתחושות פחד יהיה כל כך גדול – זה יוביל לבלבול בזהות שלנו ולפגיעה באמונה שלנו בצדקת הדרך. לכן, כל צעד שמייבש את התקווה הזו– הוא צעד בכיוון הנכון. טוב לעשות זאת תמיד, אבל אם על כל הרוג או ניסיון פיגוע מדינת ישראל היתה מאשרת או מכריזה בגאון על שיווק מכרז חדש, על יישוב חדש ומעודדת מיד גיוס משפחות וחיבור תשתיות – זה היה בפירוש מוריד להם את המוטיבציה, בניגוד להריסת בתים, מאסר או אפילו עונש מוות למחבלים – שהם אינם הרתעה מספקת", היא סבורה.