מערכת שבתוןבין "וישתחו ארצה שבע פעמים", ל- "ויהרגו כל זכר"
אבי גורמן, עו"ד,
פרשתנו עוסקת בשני אירועים מרכזיים: המפגש עם עשיו, ומעשה שכם. שני הסיפורים מבטאים היטב את המתח העצום והבלתי פתור בין ישראל לעמים.
אכן, לפי פשוטו של מקרא ניתן לפתור את האירועים שבפרשתנו כסכסוכים נקודתיים, אלא שלא כך הם הובנו בעיני חכמי הדורות. אף כי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", כוחו של סיפור בפרשנות שניתנת לו ובאופן בו הוא נתפס בתודעת העם. תודעה זו ראתה ב-"מעשה אבות סימן לבנים": לא סכסוכים נקודתיים ומערכת משפחתית או מגדרית סבוכה בלבד לפנינו, אלא דפוסי תגובה לשנאה יוקדת אשר הסיבות לה אינם אלא תירוצים. נעיין להלן בקצרה בשני סיפורים אלה, ובקשר הבלתי נמנע ביניהם:
הפרשיה בה פותחת פרשתנו היא המפגש בין יעקב לעשיו. הביטויים "אדני עשיו", "עבדך יעקב" ו- "למצוא חן בעיניך" – הם תמצית הדברים. ברוח זו, השיא אליו מגיע יעקב בעת פגישתו בפועל עם עשיו, מתואר בפסוק: "וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו". ממרומי ההשתחוויה, לעולם לא נדע האם עשו נישק את יעקב בכל ליבו אם לאו, שהרי כידוע רבותינו חלוקים בדבר. כן נשקו או לא נשקו, אין ספק כי קביעת חז"ל אגב פירוש פסוקים אלה: "הלכה, בידוע עשו שונא ליעקב" – היא שנחרתה היטב, יש יאמרו נחרתה בדם, בזיכרון הקולקטיבי.
מאות רבות מאוחר יותר, כשרבי יהודה הנשיא כותב איגרת לאנטונינוס הרומי, מספר המדרש (בראשית רבה עה, ו) את הדברים הבאים: כאשר מזכירו ר' אפס מכתב את המכתב "מן יהודה נשיאה למרן מלכא אנטונינוס", מורה לו רבי יהודה הנשיא לקרוע את המכתב ולכתוב במקומו: "מן עבדך יהודה למרן מלכא אנטונינוס", וכששואל אותו השליש הפגוע מדוע הוא מבזה עצמו, עונה לו רבנו הקדוש: "מה אנא טב מסבי? – לא כך אמר 'כה אמר עבדך יעקב'! "
הנה לנו הנהגה מפוכחת המבינה היטב את המציאות, וגם כאשר נשלח מכתב אל מי שנחשב בספרות חז"ל כידידו של רבי – לא שוכחים את כללי "הסדר הטוב" שהנחילנו יעקב סבא.
ומנגד, הזעם הכבוש מוצא את ביטויו הרע בהמשך הפרשה, במעשה שכם. כאשר דינה אחותם נאנסת, אחיה שמעון ולוי יוצאים למסע נקם ערמומי – "ויהרגו כל זכר". כשיעקב טוען כלפיהם "עכרתם אותי", עונים האחים בדם ליבם: "הכזונה יעשה את אחתנו?"
יעקב, בכוחו השותק, אינו משיב לאחים בשעת כעסם, אולם על ערש דווי מתברר כי הוא אינו שוכח – "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה" אומר ישראל לבניו, וגם אמרה זו חרותה בתודעה הלאומית ומזהירה אותנו מאותם בריונים המשלים את עצמם כי יוכלו לאימפריות, ואינם מכירים במגבלות הכוח.
מענין כי לצד פשוטו של מקרא השולל את נקמת האחים, יש פרשנים שראו בהמשך דבריו של יעקב ערב פטירתו: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" רמז לכך שלגאווה היהודית הנוקמת יש מקום חיובי, כתבלין שאינו מרוכז במקום אחד אלא עושה את פעולתו החיובית דווקא בפיזורו.
ומה בין שתי הפרשות המנוגדות – פשרנותו של יעקב וזעמם של האחים? – האם יתכן כי תגובתם הקיצונית של האחים אשר אינם הורגים רק את האונס אלא גם את כל זכרי העיר שכם, היא תגובת נגד לשבע ההשתחוויות של אביהם? האם יכולים בנים לראות אביהם מתבזה כך, ולא לחכות ליום נקם ושילם? – מי שקץ בהרג אנשי שכם החפים מפשע, ראוי שיחשוב על כך כבר בעת שהוא מרבה להשתחוות.
ומה עושה יעקב אבינו בין המפגש עם עשו לבין מעשה שכם? מספרת התורה בפסוק קצר: "ויחן את פני העיר" – ודרשו חז"ל במסכת שבת דף לג ע"א, כי יעקב התקין מטבע, שווקים ומרחצאות לרווחת תושבי העיר שכם וסביבותיה.
התרומה לרווחה האנושית, היא מעשה יהודי מובהק ומפסוק זה למדו בתלמוד הירושלמי במסכת שביעית (פ"ט ה"א) כי "צריכין אנו לעשות תקנה כמו שעשו אבותינו הראשונים".
פרשתנו כולה היא בבחינת מעשה אבות סימן לבנים: יש שאנו נאלצים לנקוט בדיפלומטיה נוסח יעקב אבינו – אשר כוחה באיפוק ובהבנת המציאות, יש שחובה עלינו לחגור חרב נוקמת – גם אם מתונה יותר – דוגמת האחים, אך תמיד אנו היהודים פועלים ועושים לרווחת האנושות – מתקנים ומחדשים – כפי שעשה יעקב סבא.
תשע"ד
