הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)חוק ברית הזוגיות אינו נושא הלכתי במובן הצר והמצומצם של המילה. מדינת ישראל וחוקיה אינם קובעים דבר לעניין ההלכה היהודית, ולא הם המוסמכים לפסוק הלכה בישראל; מנגד, מבחינה הלכתית משפטית מצומצמת אפשר שכדאי ליזום את ברית הזוגיות. ההלכה אינה מכירה בנישואין אזרחיים כנישואין הלכתיים, ואף הפוסקים שתובעים גט עושים זאת לחומרא ולא כראיית הנישואין האלה כתקפים. משום כך, אפשר שבהסתכלות צרה ברית הזוגיות תפתור בעיות הלכתיות, שכן לא תתעורר אפשרות של ממזרות, לא תהיינה סוגיות של עיגון הלכתי, אין מסורבות גט ומסורבים, ואף איסור "לא תנאף" יצומצם. כל אלה עשויים להיות פירות חוק זה. זה מה שהביא בעבר אפילו מעט רבנים לתמוך בברית הזוגיות, ולשחרר את ההלכה מלדאוג לכל אותן התנהגויות לא ראויות.
אולם, זה בדיוק אחד חסרונה של ההסתכלות הצרה על סוגיה זו. ביסודו של דבר, הכרת הקהילה בנישואין וגירושין היא שאלה של זהות. מה שעומד על הפרק הוא שאלת הזהות של עם ישראל – באילו נישואין עם ישראל במדינתו מכיר ובאילו נישואין הוא לא מכיר. בשל כך החשיבות הגדולה להכרעה כי נישואין בישראל יוכרו לאור ההלכה היהודית והמסורת היהודית. לדוגמה: ברית הנישואין משמעה הכרה בנישואי יהודי וגויה, ומשמעות הדבר היא שהקהילה היהודית הגדולה ביותר בעולם, שהיא למעשה הקהילה הרשמית של היהדות, הופכת את נישואי התערובת למסלול מוכר, בחוט השידרה המרכזי של הווייתה. קשה להפריז בעוצמה המחרידה של עובדה זו.
לא זו בלבד, אלא שמעבר לשאלות הגופים הגדולים עומדים בחיי הנישואין גם הזוגות הנישאים. רוב גדול בעם ישראל אינו נאלץ לבחור בין חוקי הכנסת ובין נישואים כדת משה וישראל, ושני הדברים החשובים לו מתיישבים היטב האחד עם השני. ואילו משעה שיופרדו שתי צורות הנישואין אנו מאלצים רבים לבחור בין שני דברים יקרים להם, ומכאן הדרך לפילוג עמוק, שכאמור הוא פילוג זהותי, והתרחקות גדולה של עם ישראל מעצמו. בד בבד, צריך למצוא פיתרון גם לאלה שההלכה אינה מכילה את נישואיהם. הרשימה ארוכה, ואינה עשויה מעור אחד, ויש להבחין בין מצבים שונים. וכמו בכל דיון, לא דנים רק על הנושא עצמו, אלא הוא משמש הזדמנות לכוחות פוליטית ולשיקולים זרים.
על כן, הדבר הנכון לעשותו הוא (כפי שעשתה הכנסת בנושאים רגישים ומורכבים רבים) להותיר את הכנסת כמקור הסמכות הסופי של ההכרעה, אך להוציא את הדיון לגוף חיצוני – וועדה שהכנסת תקים – שתורכב מאנשים שקרובים לשני ההיבטים של הסוגיה – שאלת הזהות הלאומית ושאלת זכויות הפרט – ותתור ביושר ובכנות אחר הדרך הטובה ביותר לעשות כך. מסקנותיה ישובו אל הכנסת, ובסופו של דבר הכנסת תחוקק את החוק. נראה לי שזו השפה הנכונה ביותר לדיון בשאלה זו. במקום להפוך את שאלת הנישואין למשיכת שמיכה פוליטית, שתביא לקריעת השמיכה ולחורבן הזהות המשותפת, נכון יהיה יותר לאמץ שפה של אנשים המחפשים את הדרך הנכונה והטובה לעשות את שני הדברים כאחד, ולעצב הן את דרך הנישואין המרכזית של המדינה היהודית – כדת משה וישראל – והן מסלול שייתן מענה למי שמסלול זה חסום בפניו.
ובד בבד, הבה נזכיר לנו את עובדת היסוד. נישואין כדת משה וישראל מכוח החוק לא יחזיקו מעמד זמן רב. אנחנו בעולם הרבני צריכים להתרגל לכך יותר ויותר אנו מתפקדים בעולם ה"שוק החופשי". בשל כך, לא החוק הוא זה שיקבע את הזהות היהודית של היהודים במדינה, כי אם תפקוד העולם הרבני בחברה הכללית. אנו קרואים להטמיע עובדה זו יותר ויותר, ולהבין כי שימוש בכוח המדינה כדי לעצב את הציבוריות הישראלית נעשה קשה יותר ויותר, והוא מתקדם למצב בו הדבר יהיה בלתי אפשרי. על כן, בד בבד עם הדיון על זהותה של המדינה אנו קרואים להפשיל שרוולים ולעבוד קשה בציבור הכללי כדי לעודד את הבחירה שלו בדרכה של תורת ישראל ומסורתה.
תשע"ד
