אחרי ההתרחקות בקורונה – הגיע הזמן להתקרב

עלינו להתאמץ לחפור מחילות שיגשרו על המרחק בין הבריות

שלוש פעמים ביום אנו מבקשים מה': "סְלַח לָנוּ אָבִינוּ, מְחַל לָנוּ מַלְכֵּנוּ", ובמהלך ימי הרחמים והסליחות אנו חוזרים שוב ושוב על הבקשה לסליחה ומחילה. מה פשר הכפילות הזו, האם יש הבחנה משמעותית בין סליחה למחילה? נראה לי להסביר, שבחטא ישנם שני חסרונות: האחד הוא עצם החטא, והשני הוא הריחוק שנוצר בעקבותיו. בקשת הסליחה מ-ה' היא על עצם החטא, ואילו בקשת המחילה מבטאת משאלה לבטל את ההתרחקות.

ניתן לראות כפילות זו בבירור באב החטאים, חטא אדם הראשון, שלאחריו מגיעים הסתתרות, גירוש וניתוק קשר בין האדם ובוראו. היא ניכרת היטב גם באב החטאים שבין אדם לחברו: הריגת קין את הבל, וכששם הגירוש והריחוק היו כפולים, הן מ-ה' והן מבני אדם. גם אבי החטאים של עם ישראל, חטא העגל, מגלה אותה תופעה, כאשר בעקבותיו חלה התרחקות בין ה' ועמו, ואף משה, שליח ה', נדרש משלב זה ואילך לשים על פניו מסווה.

על כפל המרכיבים של חטא העגל אפשר ללמוד מהתגלות ה' למשה בנקרת הצור. לאחר שבקשת משה לסליחה נענתה בחיוב: "סלחתי כדבריך", משה מוסיף ומבקש בנוסף ש-ה' יראה קרבה לעם ישראל: "אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה". פני ה', הביטוי המטאפורי לקשר קרוב בין א-לוהים ועמו, התרחקו בעקבות החטא, ומשה מבקש להחזיר קרבה זו. ה' נענה לו רק באופן חלקי ואומר: "לא תוכל לראות את פני", אבל מגלה לו את י"ג מידות הרחמים שעומדות במרכז תפילותינו בימי הרחמים והסליחות, ובאמצעותן יוצרים קרבה עמוקה.

כפל ההיבטים עליו עמדנו קיים גם בבקשות הסליחה שבין אדם לחברו, שאנו מבצעים בערב יום הכיפורים. מקובל לבקש "סליחה ומחילה", והסולח אומר: "הריני מוחל וסולח". גם כאן לא מדובר בחזרה סתמית על אותו פועל, אלא בשני ההיבטים שהזכרנו: בקשת סליחה על עצם הפגיעה של האחד בחברו, ובקשת מחילה על המרחק שנוצר בין שניהם בגין הפגיעה.

כיצד ניתן למחוק את הריחוק שהתהווה? הרי גם אחרי שאנשים סולחים זה לזה, הם עלולים להישאר עם תחושת כעס ורגשות שליליים, ועם הטינה שבלב משתנה גם טון הדיבור. נראה שהמושג "מחילה" הוא מלשון מחילה בקרקע. כמו מחילה קרקעית שנחפרת במאמץ רב, ומגיעה מנקודה אחת לאחרת, כך המחילה בין הבריות היא יצירת קשר וחיבור בלתי נראה במאמץ בלתי נלאה.

תופעת הריחוק בין אנשים מהווה בעיה בזמננו גם ביום-יום, כאשר הקשר בין אנשים עובר להיות יותר ויותר וירטואלי במקום במפגש אנושי. אנשים פוגשים זה את זה באמצעות הפייסבוק במקום פייס-טו-פייס. במקום לשבת בחצר ולשוחח, אנחנו מתקשרים במסרונים קצרים בווטס-אפ, ואת דעותינו ותחושותינו אנחנו מבטאים במילים קצרות, בציוצים או אף בסמלילים (אימוג'ים) ובגיפים.

יום הכיפורים מחייב אותנו לפגוש את הזולת, שכן "עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייסנו" (שו"ע תרו, א). "ועליו ללכת לפייסו בעצמו ולא על ידי שליח, או על ידי מכתב" (הגר"ע יוסף, יחו"ד ה, מד). המחילה מחייבת ראיית פנים של מי שמבקשים ממנו מחילה, היא דורשת שנראה את פני האחר ונחוש אותו. ואז, "כמים הפנים פנים לב האדם לאדם", ומתחולל תהליך דו צדדי בו עיניים נפגשות, הפנים משתנות, והמחילה מבטלת את הכאב, הריחוק והניתוק.

עבודת ה' שראשיתה בתחילת אלול ושיאה ביום הכיפורים נועדה אף היא לכך שלא רק נזכה לסליחה ולמחיקת העבירה, אלא אף נהפוך את הריחוק לקרבה, ואת הניכור לתחושת "קרבת אלקים לי טוב". מראשית אלול אנו מביעים השתוקקות לראיית פני ה' באמירת המזמור "לדוד ה' אורי וישעי": "לך אמר לבי בקשו פני. את פניך ה' אבקש. אל תסתר פניך ממני".

יום הכיפורים הוא יום השיא מבחינה זו. עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים כול כולה עבודת התקרבות, ובכניסתו לפני ולפנים לקודש הקודשים הוא מבטא את הרצון להתקרבות מכסימלית אל ה'. אף אנו בעבודת התפילה של יום הכיפורים חותרים לשני תיקונים: סליחה על עצם החטא, ויצירת מחילה להתחבר מחדש לה'.

אחת ההשלכות המשמעותיות ביותר של שנה וחצי בסימן הקורונה היא ביצירת הרחקות, הן בין בני אדם והן בין יהודים ובתי הכנסת. עלינו להתאמץ לחפור מחילות שיגשרו על המרחק בין הבריות, ולשמוח על כל הזדמנות להגיע לבית הכנסת ולהתחבר בו לקהילה ולבורא עולם. ביום הכיפורים הקרוב נאמץ בעוז את מילותיו של ריה"ל: "דרשתי קרבתך, בכל ליבי קראתיך", ויתקיים בנו: "וכצאתי לקראתך – לקראתי מצאתיך".

(שבת שובה תשפ"ב)