פצעי אוהב

מדרש דברים רבה, פותח בהשוואה בין תוכחותיו של משה, לבין ברכותיו של בלעם, ובכך יוצר חיבור בין סופו של חומש במדבר לתחילתו של חומש דברים:
"זה שאמר הכתוב: 'נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא' (משלי כ"ז ו'), נאמנים פצעי אוהב אלו תוכחות פיו של משה רבנו עליו השלום, ונעתרות נשיקות שונא, ששפך להם בלעם ברכות כעתר (כלי שמהפך את התבואה. דרשה על 'ונעתרות') (סוריסטון), שהיה שונא, הוי ונעתרות נשיקות שונא."
פסוק זה נדרש בגמרא (תענית כ.) גם על ההבדל בין ברכות בלעם לקללות אחיה השילוני:
"טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכה שברכן בלעם הרשע; אחיה השילוני קללן בקנה, אמר להם לישראל 'והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה', מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף ושרשיו מרובין, ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו, אלא הולך ובא עמהן. דממו הרוחות, עמד הקנה במקומו. אבל בלעם הרשע בירכן בארז, שנאמר: 'כארזים עלי מים', מה ארז זה אינו עומד במקום מים, ואין גזעו מחליף, ואין שרשיו מרובין, אפילו כל הרוחות שבעולם נושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, כיון שנשבה בו רוח דרומית, עוקרתו והופכתו על פניו…"
מעבר לשאלת המוטיבציה השלילית של בלעם, מסבירה הגמרא למה גם מה שנראה במבט ראשון כברכה מצדו מסתיר מאחוריו קללה, וכן להיפך. ההקשר של הדברים בגמרא, מתייחס לפורענויות וקללות שניתכות על ישראל, ונראות כשליליות בלבד, אך מסתירות בתוכן היבט חיובי:
כך מסבירה הגמרא את דברי הפורענות של איכה "היתה ירושלים לנדה ביניהם" ו "היתה כאלמנה" כמבטאים פתח לתקווה ולנחמה – נידה היא מצב של התרחקות זמנית. נדודים שבסופם שיבה. כאלמנה – ולא אלמנה ממש, אלא כמי שבעלה אולי נעדר, אבל בדעתו לשוב.
פרשת דברים נקראת בשבת שלפני תשעה באב. בנאום משה הפותח את הספר יש גם תוכחה, ואף אזכור של חטא המרגלים – כפירה בטוב הארץ. חטא שעפ"י מסורת חז"ל ארע בט' באב. אבל התוכחה של משה היא תוכחה של אוהב. היא מבקשת לתקן. תוכחה אפשרית רק ממקום של אמון ושל אמונה. האמון הזה, עד כמה שהדבר קשה, הוא גם חלק מן התפיסה של פורענויות החורבן. מאחורי המילים הקשות והפורענויות – יש אמונה שזהו מצב זמני, שבסופו תיקון וגאולה. אולי גם משום שעם ישראל בנדודיו הוא קנה – יש בו את הגמישות המאפשרת לו לשנות ולהשתנות.
דברים תש"ם