לאן הולכת רות, ולאן לא

הנאום של רות המבקשת לדבוק בנעמי הוא אולי אחד המרשימים והמרגשים במקרא כולו:
"וַתֹּ֤אמֶר רוּת֙: אַל־תִּפְגְּעִי־בִ֔י לְעָזְבֵ֖ךְ לָשׁ֣וּב מֵאַחֲרָ֑יִךְ כִּ֠י אֶל־אֲשֶׁ֨ר תֵּלְכִ֜י אֵלֵ֗ךְ וּבַאֲשֶׁ֤ר תָּלִ֙ינִי֙ אָלִ֔ין עַמֵּ֣ךְ עַמִּ֔י וֵא-לֹהַ֖יִךְ אֱ-לֹהָֽי: בַּאֲשֶׁ֤ר תָּמ֙וּתִי֙ אָמ֔וּת וְשָׁ֖ם אֶקָּבֵ֑ר כֹּה֩ יַעֲשֶׂ֨ה ה' לִי֙ וְכֹ֣ה יֹסִ֔יף כִּ֣י הַמָּ֔וֶת יַפְרִ֖יד בֵּינִ֥י וּבֵינֵֽךְ".
אצל חז"ל הופך המונולוג לדיאלוג. מילותיה של רות בפסוק הן למעשה תגובה לדבריה של נעמי, הסודרת בפני רות הלכות גרים, כמו מורה באולפן גיור.
"כיון ששמעה נעמי [כן], התחילה סודרת לפניה דברי הלכות גרים. אמרה לה: בתי אין דרכן של ישראל לילך, לא לבתי טרטייאות ולא לבתי קרקסייאות, אלא לבתי כנסיות ולבתי מדרשות. ואין דרכן של ישראל להלוך יותר מאלפי' אמה בשבת. אמרה לה: 'אל אשר תלכי אלך'. ואין דרכן של ישראל ללון אלא בבית שיש בו מזוזה. אמרה לה: 'באשר תליני אלין…'" (רו"ר ב כב [עמ' 76]).
באשר תלכי אלך, אומרת רות, ועפ"י המדרש מגיבה לשתי הדרכות שונות לחלוטין הנוגעות להליכה.
האחת היא הליכה פיזית – הלכה בהלכות שבת, הנוגעת להליכה ממשית.
השנייה היא הליכה מטפורית, הליכה בדרך. נעמי מבארת בפני רות את הדרכים בהם הולך העם היהודי, ובאופן ספציפי יותר – מתייחסת לתרבות. מהי התרבות אליה את נכנסת? ובעיקר – מה היא לא. היא שונה מן המקום שבאת ממנו.
אמוראי א"י נלחמו בתופעות התרבותיות של סביבתם – התיאטרון והקרקס. לא מדובר בתיאטרון של ימינו, וגם לא בשייקספיר. התיאטראות בתקופה הרומית משמשים מקום הפקר ופריצות. תיאורים של המתרחש בהם מופיעים במקומות שונים בספרות חז"ל, ומבהירים שמדובר יותר במועדון לילה מאשר ב'הבימה'. באמצעות בחירת המילים הזו, הגם שבמואב וביהודה של ימי התנ"ך לא היו בתי תיאטראות ובתי קרקסאות – הם מעבירים מסר גם לבני דורם.
מי שהולך בדרך התורה – אמור לא רק לבצע את ההליכה הטכנית ולקיים מצוות מעשיות, אלא גם ללכת בדרכיה במובן התרבותי הרחב יותר.
לדרשה הזו יש מקבילה גם בתלמוד הבבלי:
"… אמרה לה: אסיר לן תחום שבת! 'באשר תלכי אלך'. אסיר לן יחוד! 'באשר תליני אלין'. מפקדינן שש מאות וי"ג מצות! 'עמך עמי…' אסיר לן עבודת כוכבים! 'וא-להיך א-להי'. ארבע מיתות נמסרו לבי"ד! 'באשר תמותי אמות'. ב' קברים נמסרו לבי"ד! 'ושם אקבר'" (יבמות מז ע"ב).
גם כאן ההליכה מתייחסת לתחום שבת, אך הבדל מרתק מצוי דווקא בקשר ללינה. במדרש רו"ר ההלכה שמקדימה את האמירה "באשר תליני אלין" היא שאסור ללון בבית ללא מזוזה. לעומת זאת, בבבלי, היא מתייחסת לאיסור ייחוד. על אף שעפ"י חז"ל דוד ובית דינו הם שגזרו על ייחוד עם הפנויה, בתקופה מאוחרת בהרבה, בוחרת הגמרא לשים דברים אלו בפיה של נעמי כבר עכשיו. מה היא מנסה לומר לנו?
לדעתי, חז"ל רומזים להמשך הסיפור – לפרק ג, ולרות הבאה אל הגורן. אפשר היה לחשוב שרות עושה זאת משום שלא למדה עדיין את הכללים, ואינה יודעת להתנהג כבת ישראל צנועה וכשרה. חז"ל מורידים מחשבה זו מסדר היום. רות יודעת. נעמי, מורתה הרוחנית, לימדה אותה. אבל אותה מורה שלימדה אותה את הכלל, גם מורה לה ללכת לגורן, ורות, מבקשים חז"ל לומר, הולכת לגורן לא מתוך חוסר ידיעה או פגם בצניעותה.
כך למשל ביחס למילים 'כי אל אשר תלכי אלך': "אמרה לה, בתי אין דרכן של ישראל לילך, לא לבתי טרטייאות ולא לבתי קרקסייאות, אלא לבתי כנסיות ולבתי מדרשות. ואין דרכן של ישראל להלוך יותר מאלפיים אמה בשבת. אמרה לה, אל אשר תלכי אלך (רות רבה ב, כב)". עקרון דומה של שיחה, אם כי בעלת דגשים אחרים, ניתן למצוא גם במדרש רות זוטא (רות זוטא א, יב).
נשא-שבועות תש"פ