הרב ד"ר משה רט (מכון עולמות)מהם הטוב והרע? מהו המעשה המוסרי? שלוש גישות מרכזיות בפילוסופיה של המוסר מנסות לענות על שאלות אלה.
הגישה הדאונטולוגית, שנציגה הבולט הוא עמנואל קאנט, טוענת שהמוסר הוא מערכת חובות מוחלטות שהשכל מחייב את קיומן. לא תרצח, לא תגנוב, לא תשקר – אלו חוקים שחלים על כל אדם וגוברים על כל שיקול אחר. אפילו תועלת ונזק אינם נלקחים בחשבון; אסור לרצוח אדם אחד אפילו כדי להציל אלף אנשים, ואסור לשקר אפילו כדי להגן על חיים. בשל דרישותיה הגבוהות (עד כדי אבסורד, יאמרו מבקריה) גישה זו אינה רווחת במיוחד, ואלה הדוגלים בה באופן מלא נתפסים לעתים כטהרנים יפי נפש שמוכנים שהעולם ייחרב ובלבד שידיהם תישארנה נקיות.
גישה הרבה יותר פופולארית היא התועלתנות, שנציגה הבולט הוא ג'ון סטיוארט מיל. לתועלתנות יש הגדרה פשוטה ביותר למוסר: הטוב הוא ההנאה, והמעשה הטוב הוא זה שמוביל למקסימום הנאה ומינימום סבל בעולם. לפי התועלתנות אסור לרצוח ולשקר לא בגלל צו קטגורי כלשהו, אלא בגלל שמעשים כאלה גורמים ליותר סבל מאשר הנאה. השאלה שהתועלתנות מתקשה להתמודד איתה היא מה לעשות במצבים כמו הריגת אדם אחד כדי להשתיל את אבריו בחמישה אנשים ולהציל את חייהם. לכאורה חישוב תועלתני פשוט אמור לתמוך במעשה כזה, אך האינטואיציות המוסריות שלנו מתקוממות נגדו.
האשמה אחרת שהופנתה כלפי התועלתנות היא שזוהי גישה "חזירית", שהופכת את ההנאה לתכלית ולערך העליון. מיל השיב על כך שהנאותיו של האדם אינן הנאותיו של חזיר, והן כוללות גם הנאות רגשיות, אינטלקטואליות ורוחניות למיניהן; אך עיקר הביקורת נשאר בעינו. יש משהו צורם בטענה שהמוסר אינו אלא חתירה להנאה.
הגישה השלישית היא אתיקת המידות, שמופיעה כבר אצל אפלטון ואריסטו, ונציגיה הבולטים בזמננו היו אליזבת אנקומב ופיליפה פוט. לפי אתיקת המידות, מה שעומד למבחן הוא לא תוצאות מעשיו של האדם אלא האדם עצמו. ההנחה היא שכשם שקיימת בריאות ושלמות גופנית, כך ישנו מצב של בריאות ושלמות בנפש האדם. מידות טובות הן אומץ, מתינות, רחמנות, ענווה, זריזות וכדומה, והן מבטאות שלמות שעל האדם לחתור אליה. לעומת זאת מידות כמו פחדנות, אכזריות, גאווה ועצלות מהוות פגמים בנפש שיש לתקן אותם. אתיקת המידות מודדת כל מעשה אם כן לפי השאלה אלו מידות הוא מבטא – האם זה מעשה שנובע מאהבה או מאדישות, מאומץ או מעצלות? בניגוד לשתי הגישות האחרות, שמסתכלות על העולם החיצוני, אתיקת המידות בוחנת את עולמו הפנימי של האדם. יתכן אדם שיביא הרבה תועלת והנאה לעולם, ועדיין ייחשב בעיניה לאדם בלתי מוסרי (למשל, עשיר שמרבה בצדקה רק כדי להתגאות בכך ולזכות בכבוד). מטרתה היא לא רק שלאנשים יהיה טוב – אלא שהאנשים יהיו טובים.
ההבדל בין תועלתנות לאתיקת המידות מתבטא בעולם האידיאלי שהן שואפות אליו. העולם האידיאלי של התועלתנות הוא עולם של הנאה מקסימלית: עולם בו עדרי חזירים מפוטמים מתפלשים בבוץ כאשר אלקטרודות מחוברות למוחן, ונואקים בכל רגע מזרמים של הנאה אקסטטית ללא גבולות (הסרט וול-אי ממחיש מציאות דומה). לעומת זאת העולם האידיאלי של אתיקת המידות הוא עולם של אנשים טובים; אנשים שמתמודדים עם קשיים וניסיונות, ומתגברים עליהם באמצעות אהבה, אומץ, אכפתיות והקרבה עצמית. עולם שעשויים להיות בו סבל וכאב, אך הללו גורמים לאדם לשפר את מידותיו כדי לצמוח מתוכם.
ואם נסתכל על עולמנו, נראה שהקב"ה כנראה העדיף את אתיקת המידות על פני התועלתנות. הוא יכול היה להכניס אותנו מלכתחילה לגן עדן של הנאה אינסופית, אבל העדיף לתת לנו לרכוש את הזכות הזו באמצעות שיפור מידותינו, כדי שלא נהיה חזירים שנהנים מזיו השכינה, אלא צדיקים שנהנים מזיו השכינה.
(חיי שרה תשע"ו)
