מרדכי (מוטי) מרמורשטיין (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)מוסד הישיבה התיכונית, ישיבה המשלבת לימודי תורה ולימודי חול, מהווה את השדרה המרכזית של החינוך הציוני דתי. אולם, בחלקים לא קטנים של הציונות הדתית לא משתחררים מתחושה שאינה מרפה, שזו איננה דרך המלך. זוהי דרך של בדיעבד, זוהי פשרה כואבת עם המציאות, זהו הכרח בל יגונה כדי לעמוד בבחינות הבגרות.
כתוצאה מכך, לאורך כל הדרך יש המחפשים דרכים לצמצם ככל האפשר את לימודי החול, או להישאר במתכונת הישיבה המסורתית כמימים ימימה, ורק אחר כך להשלים הבגרות. תופעה זו מקננת בעיקר בישיבות מבית מדרשה של ישיבת מרכז הרב, אבל לא רק.
יסודה של תחושה זו נעוץ באתוס לימוד התורה כפי שנתגבש בישיבות ליטא, שאינו מאפשר לשלב בתוכו לימודי חול. הישיבות התיכוניות הראשונות שקמו בארץ ישראל בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת שילבו את לימודי החול מתוך הבנת צורכי הדור והמדינה ההולכת ונבנית, אך עשו זאת בדחילו ורחימו תוך ניסיונות להקטין את משמעות צעדיהן. ישיבת "היישוב החדש" התנצלה שוב ושוב בפני עולם התורה הליטאי על שילוב לימודי החול. הרב נריה, שהקים את ישיבת בני עקיבא הראשונה, הגן בחירוף נפש במשך עשר שנים על הישארותה של הישיבה מוסד שבו לומדים תורה בלבד, וגם כשנתרצה המשיך לא לראות בישיבה התיכונית את דרך המלך לנער בן התורה.
רבים מכירים את פועלו של הרב יעקב יצחק ריינס כמייסד תנועת "המזרחי", כמייסד הרשמי של הציונות הדתית. הרבה פחות מכירים את פועלו של הרב ריינס לשילוב לימודי החול בישיבה. מנקודת מבטו של הרב ריינס, הציונות הדתית נשענת על שני עמודים: שיבת ציון ורכישת השכלה. ואמנם בשנת תרמ"ב, שנים לפני שהחל בפעילותו הציונית, הקים בעיירה שווינציאן שבליטא ישיבה תיכונית.
הרב ריינס חרד לגורל העם היהודי, לגורל היהדות. היהדות במשבר. תנועת ההשכלה עשתה שמות בבית היהודי, ורוחותיה איימו להחריבו. הרב ריינס סבר שהדרך להיאבק בהשפעותיה השליליות של השכלה היא דווקא על ידי פתיחת הדלת, שאם לא כן רוחות ההשכלה ימוטטו בסופו של דבר את הבית. פתרונו המהפכני: ישיבה שבה ילמדו לימודי חול.
"ראיתי שכל עוד לא תיווסדנה ישיבות כאלה, אין אנו בטוחים כלל בניצחון של המלחמה עם ההשכלה והמשכילים". התורה היא זאת שנותנת לנו כוח לעמוד ב"מלחמת קיום הדתי והמוסרי", ואולם אי אפשר להתעלם מן העובדה "כי האדם באשר הוא אדם יש לו לדאוג גם בעד קיומו החומרי והגופני כי בלא הקיום החומרי, אין מקום לקיום המוסרי".
ויחד עם זאת, ראוי לשים לב כי הרב ריינס הכיר בצורך לרכוש השכלה כללית מתוך הכרה במציאות המשתנה, ולא משום שהכיר בערכה ובתרומתה לחינוכו של הנער היהודי. ומעניין שדווקא הרב שמואל מוהליבר, מראשי תנועת חיבת ציון, בן הדור הקודם לדורו של הרב ריינס, הכיר בערכה של ההשכלה כמרכיב חשוב בבניית קומתו של הנער היהודי. בסדרת מאמרים בשם "היראה וההשכלה" ו"אושר האדם" הבהיר הרב מוהליבר שהנוסחה לחיים יהודיים נכונים היא שילובן של היראה והחכמה זו בזו.
"הייתכן" – זעק הרב מוהליבר – "אשר יראת ה' תאלצנו לברוח מפני החכמה כמפני דוב שכול, ולתעב כל דעת וכל תבונה, הלא ה' בחכמה יסד ארץ בדעתו תהומות נבקעו! בנות אל חי הנה, ומדוע נרחקם"? וסיכם: "ידעתי כי היראים באמת הם גם משכילים כי 'באין חכמה אין יראה' והמשכילים על דבר אמת הם גם יראים, כי 'באין יראה אין חכמה'".
לפסגת ההבנה שהיהדות אינה שלמה כשהיא חסרה את ההשכלה, הביא אותנו הרב אהרן ליכטנשטיין, שהיה מראשי ישיבת הר עציון.
הרב ליכטנשטיין היה חניך האורתודוקסיה המודרנית מבית מדרשו של הרב יוסף דב סולובייצ'יק, בעל תואר דוקטור לספרות אנגלית מטעם אוניברסיטת הרווארד. הוא נמנה עם גדולי מעריציו של הרמב"ן בעיקר בשל תפיסת עולמו של הרמב"ן, כפי שמוצגת בהקדמתו לתורה, לפיה יש חשיבות רבה ל"ידיעת המדעים", ומן הראוי להקיש זמן לרכשה באשר היא מעמיקה את הבנת האדם את עולמו של הקב"ה. את תפיסת עולמו תמצת הרב ליכטנשטיין במילים הבאות: "אכן, עולם ההלכה חייב לעמוד במרכז ההוויה של בית המדרש, אבל כדי שנהיה לעובדי ה' שלמים, זקוקים אנו גם לעולם המחשבתי העשיר והמורכב הזה בעולמנו הרוחני".
ראויים הם דברי הרב ליכטנשטיין שישמשו נר לרגלינו. הגיע הזמן שהציונות הדתית תפסיק להתנצל, תאמץ אל ליבה את דבריו של רבי אלעזר בן עזריה בפרקי אבות: "אם אין חכמה, אין יראה", ותבין כי דרכה, דרך שילוב התורה וההשכלה, איננה דרך של פשרה אלא דרך המלך מלכתחילה של היהודית האמיתית.
