מבט אחר על האחר

הפירוד הארוך והכואב של האחים התאומים יעקב ועשיו, הגיע לסיומו בפגישה רוויית נשיקות ודמעות: "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַׄיִּׄשָּׁׄקֵ֑ׄהׄוּׄ וַיִּבְכּוּ" (לג, ג-ד). בדרך הומור אמרו שעשיו בכה על כך שהוא נאלץ לנשק יהודי, ואילו יעקב בכה משום שנשיקה עם שונא ישראל דורשת תמיד ויתורים כואבים…

המילה "וַׄיִּׄשָּׁׄקֵ֑ׄהׄוּׄ" והנקודות שמופיעות על כל אותיותיה, הטביעו חותם משמעותי על תפיסת היחסים בין ישראל לעמים. הנקודות הוסברו במדרש בכך שעשיו התכוון לנשוך את יעקב, אלא שנעשה צווארו קשה כשיש, ולכן הפכה הנשיכה לנשיקה. דרשה זו באה להסביר כיצד עשיו, שנחשב לרשע ושנא את יעקב שנאה עזה, לפתע מדביק לצווארו נשיקה. קושי זה התעצם לנוכח העובדה שעשיו נחשב לא רק לאבי אדום, אלא גם מזוהה עם האימפריה הרומית ועמי הנצרות.

בזיכרון הקולקטיבי של רבים בישראל נחקק מאמרו של רשב"י: "הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב". ברם, בכתבי היד של הספרי הנוסח הוא "'והלא' בידוע", וכנראה בפירוש רש"י נכתב בקיצור "'והל'", והמדפיס פירש זאת כ'הלכה'.

נוסח הדפוס קנה שביתה במסורת היהודית לדורותיה, ותרם לעיצוב התפיסה ששנאת כל הגויים לישראל היא גזרה משמיים שאחור לא תשוב, כמו דבר הלכה. היו שהדגישו שאפילו רבי שמעון, שבכל מקום "דורש טעמא דקרא" – טעמיהם של פסוקים ומצוות – סבור ששנאת העמים לישראל היא כחוק הלכתי שאין לו טעם. אחרים ציינו שהגויים עצמם רואים בשנאתם הלכה שיש לקיימה, גם בהיעדר כל סיבה מיוחדת.

תפיסה זו מובילה בציבור רחב בישראל של ימינו לפיתוח קליפה של אדישות ועור עבה של חסינות כלפי הביקורת והמחאות נגד ישראל בעולם, והיא מכוננת גישה מעשית לפיה אין צורך לקחת אותן בחשבון, שכן לא משנה מה יעשו היהודים – ישנאו אותם הגויים.

האוחזים בגישה זו שבויים בקונצפציה שגויה, בדומה לזו שתרמה לאסון שמחת תורה. אמנם שנאת ישראל מעולם לא פסה, אך היא ידעה עליות ומורדות, ותמורות משמעותיות מבחינת היקפיה, עוצמתה וביטוייה. כיום היא על אש גבוהה, נמצאת בתנופה וטומנת בחובה סכנה גדולה ליהודים בעולם ולמדינה. לפעולותיה של ישראל יש מידה לא מבוטלת של השפעה על ממדי התופעה. הדחקה והתעלמות ממנה עלולות להגדיל את ההיקף, העוצמה והביטוי של השנאה, בעוד התנהלות מבוקרת וזהירה עשויה לצמצם אותה.

כאשר יעקב אבינו צעד לקראת פגישת שונאו, הוא לא הלך בשאננות ואמר לעצמו ששנאת עשיו חסרת תקנה, ולכן עליו להתעלם ממנה ולסמוך על ההשגחה. הוא שלח דורון, נערך למלחמה והרבה בתפילה, לריכוך האיבה ולהצלה מהסכנה. התנהלותו של יעקב הפכה לדגם ודוגמה לדורות, ויש ללמוד ממנה גם לימינו.

בהמשך דברי רשב"י הוא אומר: "בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו". כוונתו הפוכה לחלוטין מהקונצפציה הסבורה ששנאת הגויים היא גזרה תמידית, נצחית ולא ניתנת לשינוי. לדבריו, כפי שהסביר רש"י, רחמי עשיו גברו בראותו את יעקב, ויחסו התהפך משנאה עזה לאהבה כנה.

ייתכן שהייתה לעשיו תוכנית אופרטיבית לחסל את יעקב, אולם משראה את אחיו משהו בליבו השתנה וחרבו לא נשלפה מנדנה. באותו רגע גורלי, הוא לא ראה ביעקב את גוזל בכורתו וגונב ברכתו, אלא ראה בו את אחיו תאומו, ומתוך כך "וירץ עשיו לקראתו ויחבקהו". האחווה גברה על האיבה, והרגש המשפחתי דחה את העוינות והטינה. פגישת יעקב ועשיו מותירה עבורנו תמונה שממחישה כי גם גוי שונא, אפשר שישתנה.

יש בידי האדם בחירה להחליט כיצד הוא רואה את הזולת – כאח או כאחר. סיפור הפגישה של יעקב ועשיו מלמד ביתר שאת לחיים שבתוך עמינו, כי אפשר להשתחרר מעמדה של שני מחנות יריבים, להתגבר על מתחים ומחלוקות, ואף על עוינות ושנאה. אתגר זה רובץ לפתחנו במחלוקות אידיאולוגיות המפלגות מגזרים, מפלגות פוליטיות וקבוצות חברתיות שונות. גם יריבים וברי-פלוגתא מרים יכולים לגשר על פערים, להדחיק משקעי עבר עמוקים, ולראות באחרים אחים. אולם, חשוב לזכור: כדי להגיע לפיוס, ממש כמו אצל יעקב ועשיו, יש צורך בכך ששני המחנות יצעדו זה לקראת זה, ושניהם ירצו בכנות להתפייס.

הבחירה בידינו, האם חילוקי הדעות יגדירו את יחסינו או המכנה המשותף הרחב והמחויבות לעם ולמדינה ייעצבו את גישתנו ופגישתנו. אצל עשיו ייתכן שרגש האחווה, שלרגע גבר, בין רגע היה ובין רגע עבר. בחיינו האישיים ובזירה הציבורית הישראלית, יש להשקיע בהתמדה כדי לפתח מבט אחר על האחר, למתג אותו כאח ולמתק אותו באחווה.